ספרות ותרבות מקומית

מתוך limudbchevruta

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספרות ותרבות מקומית – לקראת דיסציפלינה חדשה

החלוקה המקובלת באוניברסיטאות בארץ ובעולם בין קנונים ספרותיים מושתתת על הבחנה לאומית-לשונית; על חלוקה למחלקות לספרות עברית, אנגלית, ערבית וכולי. בעידן הפוליטי הנוכחי, ככל שמתערערת האחדות ההומוגנית של מדינות הלאום, החלוקה ההיפותטית הזאת עומדת ממילא למבחן מחודש.

בהקשרה של הספרות העברית, הקטגוריה הלשונית-אתנית מתגלה כבעייתית במיוחד. האחדות המדומה של קנון היצירה העברית המודרנית כפי שהוא מוכר לנו היום, מסמנת רציפות בין הספרות העברית האירופית של המאות ה-18 וה-19, לבין הקנון שנוצר בפלסטין-ישראל. המושג השגור "הספרות העברית" מטשטש את סבך היחסים התרבותיים והפוליטיים שמערערים על רציפותה ואחדותה.

אנחנו מבקשות לבחון באיזו מידה העיסוק ביצירה מקומית יכול לשמש כחלופה לקטגוריות המוכרות המגדירות את קנון הספרות היום ואיזה פוטנציאל פוליטי-ביקורתי צומח מתוך שיח כזה.


כמה מן הסוגיות העקרוניות שנעמיד במרכז הדיון:

· האופנים בהם הדיון בספרות העברית כענף אחד של הספרות המקומית מאפשר להנכיח את מספר לשונות בתחומי היצירה האחת. שאלה זו קשורה לשאלת תפקידו של תרגום כפרקטיקה וכמושג מפתח בדיון על ספרות רב-לשונית.

· עיסוק בקונטקסט התיאורטי של חקר שיח הספרות והתרבות כקונטקסט מערבי, וניסוחה של פרספקטיבה מקומית על מתודות המחקר שלנו.

· הפוטנציאל הביקורתי והאתי של ביקורת אקולוגית ("אקו-קריטיסיזם") לדיון ביצירה מקומית – דיון ביחסה של הספרות למרחב הקונקרטי, לקרקע, לבעלי החיים ולצמחיה.


קבוצה זו מיועדת לחוקרי ספרות ותרבות העוסקים בזיקות שבין היצירה לבין המקום. מטרתנו היא כפולה: אנחנו מבקשות לחדד כמו גם להרחיב את אופני החשיבה המחקרית שלנו. לא פחות חשוב מכך, אנחנו שואפות לנטוע את הדיון הזה בהקשר הרחב, בשיח הפוליטי האזורי בתקופה הנוכחית. לשם כך נבקש לקיים מפגשים על אינטלקטואלים ויוצרים שפעילותם חורגת אל מחוץ לגבולות המחקר האקדמי.


Local Literature and Culture – Towards a New Discipline

Academics separate the canons of literature through categories of nation and language: Arabic Literature, Hebrew Literature, English Literature and so forth. In a time when the hegemonic unity of the nation state is eroding, this division of canons needs to be scrutinized.   

In the context of Hebrew literature, the ethno-lingual category appears especially problematic. Modern Hebrew literature is an imagined unity that encompasses two geographically distinct groups of texts: works created in Europe since the 18th century and works created in Palestine-Israel starting the 20th century. The phrase “Hebrew Literature” occludes the tangled webs of culture and politics that unhinges any unity within the canon of texts written in Hebrew.

We mean to test to what extent the category of “local culture” can be used as an alternative to the established categories that shape literary research. We also want to find out what critical-political potential arises from a discourse around the local.


Some crucial questions: 

In what ways does the discussion of literature in Hebrew as only one branch of local literature enables us to hear alternative voices and languages embedded within the literary texts? What is the role of translation in such a discussion?

To what extent are international/western theoretical paradigms relevant for the discussion of local culture? How do we shape these theories to suit our subject?

How do we relate the local with eco-critical insights? What is the relation of local literature to the nonhuman element of place: landscape, flora, and fauna?


This group is meant for researchers of literature and culture who deal with the interaction of text and place. We have a double aim: first, we mean to hone our critical thinking. No less important is our aim to plant our discourse in the current political discourse in the region. For this purpose we will initiate meetings with intellectuals whose works reaches beyond the confines of the academe. 

סיכום המפגש הראשון (21/11/14)

תחילה הוצג הנושא והשאיפות שלנו מן הקבוצה, בקטן וגם בגדול. אנחנו מעוניינות לנסות להעמיד ראשי פרקים פוזיטיביים לחשיבה על מקומיות כדיסציפלינה ספרותית. כמטרות נוספות אנחנו מעוניינות לחשוב על סדנה בהמשך השנה שבה נוכל להיפגש עם אחרים מתוך האקדמיה ומחוצה לה ולנהל דיון מרוכז ובשל וכן לחשוב על יצירה הנובעת מתוך הקבוצה, בשאיפה לאוסף מסות או מאמרים.
המוטיבציות שלנו הן מגוונות, ונעות בתווך הבכלל לא נפרד בין הפוליטי והאסתטי. בין יאוש פוליטי לתחושת אחריות, מתוך עמדות ביקורתיות ביחס ללשון, לספרות ולמקום וגם מתוך הניסיון לבחון אותן.

בכל מפגש יוצג מאמר או עבודה של מישהי מהמשתתפים על ידי משתתף אחר, ויתקיים דיון עליו בזיקה לנושא שלנו. כדאי להקפיד שהחומר לא יהיה ארוך מדי, ואפשר להוסיף גם טקסט קצר נוסף הקשור לעניין. בשלב ראשון אנחנו מבקשות מכן לשבץ את עצמכן באחד התאריכים ולכתוב כותרת כללית גם אם ראשונית, ולאחר מכן תוכלו להשתבץ כמגיבים על פי הנושאים המתוכננים.

בחלק השני התחלנו בניסיון לשרטט כל מיני גישות אל המקומי, לאור פתיחות סרטיה של נורית אביב. הסרטים שימשו לנו פתח למחשבה על חוויות המקום של הפעילות הפרשנית, בין נוסטלגיה לפיכחון, בין זיקה למרחק. הדיון הזה רק התחיל.

סיכום המפגש השני (5/12/14)

במפגש הוצג מאמרו של דוד הדר "How Anton Shammas's Arabesques Reassembles World Literature in Iowa and the Galileeעל הספר "ערבסקות" מאת אנטון שמאס, בדגש על יחסי לוקלי-גלובלי ונקודות מבט של המקומי ובן המקום, ןוהועלו כמה שאלות מפתח לגבי מקומו של התרגום (שמאס הכותב בעברית ומתעסק בספרות אמריקאית בתרגום לערבית, ומקומו של שמאס עצמו כמתרגם), על מקומיות וגלובליות על פי ברונו לאטור, ועל הבדיון כעקרון כמעט מנחה.

סיכום שנה:
"הספרות העברית הוציאתנו לציון בעיניים קשורות. ועל מה שקרה באירופה ועל מה שקרה בארץ ישראל, לא הסירה את המטפחת. עוברת, תאר לך, עגלת דואר לחלוקת מכתבים. אין בה אדם. יש בה אדם: העגלון. היא אינה מביאה איש לאיש אלא מביאה מכתב לאיש. היא אינה יכולה להתשמש במשאבים שלה במקום ובזמן, כי היא נמלכת בעגלון, המספק תקשורת בין החטיבות השונות של החברה החדשה, שבלי תקשורת אין חברה.
אף-על-פי-כן תפקידה הראשון של העגלה להעביר את האדם מן המקום אל הזמן, ולתאר אותו. הכוונה, להעביר מן הנהר היהודי שעל יד הבית – אל הים היהודי-ערבי הפתוח.
אך לתאר את עצמו, חייבים להעיד על עצמו; ולהעיד על עצמו, חייבים למסור את עצמו: מאיפה הלך, לאיפה הוא בא, למי יתן רוח. זה קשה. יכול, שאינני מכיר את הספרות, אבל על קריעת ים סוף כל אחד יודע. אילו קרה זה בספרות – הייתי שומע".  (אבות ישורון)

אבות ישורון קושר קשרים בין מקום, ספרות, עדות, זמן, ים ויבשה, קריעה, תקשורת וחברה. הוא אורג אותם לכדי אריג הספרות העברית, אריג המותיר אותנו בעיניים קשורות, סומות. אותו אריג בדיוק אמור להיות פוקח העיניים דווקא.

כל מפגש במהלך שנה הוקדש לפריזמה ייחודית וליוצר אחר. פתחנו בדיון על הטרילוגיה של היוצרת-הבמאית נורית אביב על הלשון העברית כדי לשרטט דרכי גישה אל המקומי. הסרטים שימשו לנו פתח למחשבה על חוויות המקום של הפעילות הפרשנית. אחר כך למדנו על אנטון שמאס וספרו "ערבסקות". והתמקדנו ביחסים האמביוולנטיים של הלוקלי והגלובלי ובספרות ובמקומו של התרגום ביחסו למקום. למדנו על "לוויה בצהרים" מאת ישעיהו קורן, ועל "סודות גלויים" בספרות כצורת ידע גיאוגרפי-היסטורי. מן הסודות הגלויים בספרות האוונגרדית של קורן עברנו לדבר על צורת הידע המקומי-היסטורי המזוהה עם הפולקלור העממי. משם עברנו לעלילותיו של אמיל חביבי ולמדנו השימוש שלו במקורות הקלאסיים כפתח להבנת יחסו אל ה'כאן ועכשיו'. בהמשך למדנו על ברנר ועל ספרות מחילות כפריזמה להבנה של חוויית הארץ הייחודית לו כסופר מחילות וימים. ומן הים של ברנר אל הים של חז"ל. למדנו על השיבה ממדינות הים בספרות חז"ל. למדנו על האופן שבו תיאורי השיבה מן הים מתמודדים עם אפשרות השיבה הביתה ועם מושג הבית בכלל ובהקשר מגדרי, שיבה הצטיירה כשיבה מאוחרת, מדי. ומן שיבה המאוחרת של חז"ל אל השיבה המאוחרת בשיריו של דן פגיס, שממנו למדנו איך מקשיבים לחריקות באגדה, בבדיון, בדמיון. רווינו משיבה חד כיוונית, והתפנינו ללמוד על כיוון הגירה  אחר, זה שמושג השיבה זר לו, על הגירה יהודית לאמריקה אצל דלמור שוורץ. עסקנו בחוויית המהגר באמת ובבדיון, על האפשרות לספר סיפור מעמדת המהגר, 'הלא-אותנטי' ועל כישלונות מפוארים. עוד כשלון מפואר הוא כשלונו של יניב חג'בי להעניק לנו את "המדריך התימני לכתיבת אגדות", שגם הוא בדרכו מתמודד עם שאלות על הרצף בדיון-דמיון-אמת, ועם אירוניה כצורת התבוננות; וכל זה בהשפעת תנועת 'אוליפו' האירופית. כל אלה, האירו באופנים שונים את שאלת האפשרות לכתוב ספרות כאן, עכשיו, בעברית, את  משמעותה הקיומית של העמדה הזאת ומשמעותה הפוליטית.

מסקנות ביניים
ים-יבשה: דומה שהספרות מציירת את חיינו כחיים על אי. חוסר ההמשכיות ההיסטורי דומה לחוסר ההמשכיות המרחבי-יבשתי. בניגוד לגיאוגרפיה של המקום, הגיאופוליטיקה גורמת לכך שכל נקודות המוצא והמבוא שלנו הן לים וממנו.

בדיון-דמיון-אמת: שבירת הדיכוטומיות הללו הם בלבו של הפרויקט שלנו השם במרכזו את הניסיון לחפש דרכים אלטרנטיביות לחשוב על מקום ומקומיות. המלחמה בריאליזם המיתמם כפי שנלחמים אותה שמאס, חביבי וגם חג'בי, ומצד שני גם פגיס (בפואטיקה, במצלול), ברנר וקורן (בהיפר הריאליזם שלהם), מאתגרת את ההיגיון הריבוני-הלאומי-האירופאי הצר. המרחב הספרותי שביקשנו לחלץ מן היצירות שלמדנו חושף גיאוגרפיה מרובדת הנכתבת מעל פני הקרקע ומתחתיה, מחשבה שמשחקת בממדים, בכללי המרחב והזמן. גיאוגרפיה כזאת נושאת פוטנציאל של כפירה ואולי גם של הבטחה לבאות.
כלים אישיים