נורמטיביות ושיקול דעת

מתוך limudbchevruta

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

נושא

הקבוצה עוסקת בכל הקשור לשיקול דעת מעשי ("Practical Deliberation") בתחומים של הפילוסופיה של הנפש (Philosophy of Mind""), פילוסופיה של הפעולה, ומטא-נורמטיביות (מה שכולל מטא-אתיקה). 

סוג החקירה הינו פנומנולוגי\נורמטיבי\מושגי. המושגים המרכזיים בהם אנו עוסקים הם "deliberation" (="שיקול-דעת") ו-"החלטה נכונה".

משתתפי הקבוצה

עמוס שור - חינוך

עופר מלכאי - משפטים

שי לוי - משפטים

לטם רוטביין שר - פילוסופיה

אתי שטיינברג - פילוסופיה

עמי גרינפלד - פילוסופיה

רן עבודי - פילוסופיה + המרכז לחקר הרציונליות

ערן פיש - פילוסופיה

שלמה ישראל - פסיכולוגיה + המרכז לחקר הרציונליות

יונתן יפה-נוף - סטטיסטיקה + המרכז לחקר הרציונליות

אביגיל פרדמן - מדיניות ציבורית


סקירת תכני הדיונים במפגשי הקבוצה בתשע"ב

נובמבר 2011 - ינואר 2012: מפגשי הקבוצה הראשונים הוקדשו להכרת המשתתפים והמחקר שלהם, ולדיון של חלק מהמשתתפים לגבי תוכנית המפגשים הבאים. לאחר מכן קראנו טקסט של דייוויד יום על השכל והרגש, אשר משמש רקע לדיונים רבים שרלוונטיים לנושא הקבוצה, ודנו בו.

פברואר - מרץ: רן עבודי התחיל להציג בפני הקבוצה את המאפיינים של שיקול-דעת לפי הניתוח שלו. בהקשר זה דנו בכוח ההסברי של "רציה לפעול נכון".

אפריל: דנו ברציה לפעול נכון דה-דיקטו לעומת דה-רה בהקשר מוסרי. קראנו קטעי טקסט רלוונטיים מתוך כתבי מייקל סמית' ומבקריו. רן עבודי הציג בפני הקבוצה את הביקורת שלו וקיבל פידבק:

It seems safe to say that it is

morally virtuous to want to act morally. But "wanting to act morally" can have two different meanings: de-re and de-dicto. I will illustrate this difference using Michael Smith’s example, which he takes from Bernard Williams. Think of a case in which John may save only one of two persons: his wife or a stranger. Let us assume, with Michael Smith, that it is morally required of John to save his wife in this case, and that John believes so. Smith thinks that John ought to have a desire to save his wife which is not derivative of a more basic desire; not even a desire to act morally. This would constitute a motivation to act morally de-re. It doesn't provide John with any motivation to ask himself whether what he is about to do would be morally required or permitted. In contrast, a motivation to act morally de-dicto presses John to engage in moral evaluation, in an effort to make a right choice from a moral perspective. John’s moral belief would have a justificatory role in such a case, leading John to save his wife because it is the moral

choice. John’s goal to save his wife would be derivative (in Smith’s words) of 
his goal to act morally de-dicto.  

According to Smith, true moral motivation is a motivation to act morally de-re. It is exemplified in caring non-derivatively about moral goals, like being honest, striving for justice, and promoting one’s wife’s well-being. Smith agrees with Williams that John would have “one thought too many” if his motivating thoughts were something like “that in situations of this kind it is permissible to save one's wife.” Smith goes on to claim that it is “moral fetishism” to be motivated to act morally de-dicto, or at least to have solely this motivation (it is not clear which of these interpretations matches Smith’s intention, but the latter is easier to defend).  

But I find Smith's account too extreme. I would like to defend the claim that there is a certain kind of reflective-deliberative effort that we do expect the moral person to indulge in under certain conditions; and this kind of deliberation is aimed at making the right resolution de-dicto. Often the mere fact that there is no significant pressure of time, or other similar constraints, suggests that the moral person should conduct some such reflective deliberation. Even if we take John’s story, and add that John had a whole year to think about his decision before he has a chance to act (either rescuing his wife or the stranger), many of us would expect him to indulge in some reflective deliberation over the matter. If you are told that throughout that year John never for a minute asked himself whether choosing to rescue his wife is indeed a right choice, or whether it is permissible to be partial in this case, wouldn’t that lower his moral status in your eyes?

מאי: דנו בקני מידה הערכתיים בשיקול דעת:

It seems that whenever a

deliberator faces multiple options of choice, she tries to assess which option is better than others. But in each deliberative process different values and principles may serve as the standard by which the options of choice are evaluated.  Are there any evaluative standards, or

substantive features of evaluative standards, that are constitutive of 
deliberation?

   Is it constitutive of deliberation that the deliberator should have some evaluative standard(s) in mind? Can deliberation be conducted under ignorance regarding the applicable evaluative standards?

יוני: דנו במטרה המאפיינת את פעילות שיקול-הדעת:

What kind of resolutions do we attempt to make in practical deliberation?  Do we aim for justified resolutions, based on a proper deliberative process from the information we have – or rather resolutions that are right in a more objective sense?   Are both of these aims possible?
   One way of approaching this question is to examine what would constitute successful fulfillment of the deliberative aim.  Think of a doctor trying to decide what to do

about a patient’s condition. Let’s assume that the option that will help the patient best is option A, and the option that would be a conclusion of a perfect deliberative process, based on the (deliberatively) available information, is option B. B could be, for instance, to prescribe a certain medicine which has the highest expected utility according to all the relevant medical research, assuming that the doctor has already read it all; yet this medicine would severely hurt the patient, due to a phenomenon that the medical

research has not yet discovered.  Which 
choice would constitute success in fulfilling the doctor’s aim in his deliberation?
   There seems to be something wrong in saying that A could constitute proper fulfillment of the doctor’s aim in deliberation, for there is no proper deliberative route to A from the information available to the doctor.

The doctor can only arrive at A by a faulty deliberative process. (This is almost an analytical consequence of how I stipulated the example.) Making some effort to avoid procedural faults, such as miss-calculations or failing to take into account important (relevant known) information, might seem as constitutive of deliberation, or what distinguishes deliberation from unrestrained associative streams of thought that we often experience.

   Also, it is not clear how the goal of reaching a resolution that will in-fact help the patient can properly guide (or direct) a deliberative process, without being translated to some rules that a deliberative process can (and should) follow, in which case it could only be properly fulfilled by choosing option B (for by-definition B is a conclusion of a perfect deliberative process).
   However, it is surely conceivable that the doctor would describe her aim in deliberation as one that will be only fulfilled by option A. Must there be anything wrong with her description? Her explanation for describing her aim in this way might be that the patient’s health is far more

important for her than her deliberative procedural success. She might even claim that she doesn’t care at all about the latter. Is there anything wrong








with such claims? They may be based on a view according to which the 
deliberative activity is completely subservient to the larger project of curing the patient.  What are the relations between the two? Can each have a different goal?
   Discussing these questions calls for an account of the relation between deliberative processes and between activities in which they take part; the relation between what the person attempts to accomplish in deliberation and what the person wants or cares about; and the distinction between what the person attempts to accomplish in deliberation vs. what the person attempts to accomplish by deliberation.



יולי: דנו בביקורתה של אביגיל פרדמן על טיעון של דבורקין:

 

אחריות וביטוח עפ"י דבורקין

 

רונלד דבורקין הוא פילוסוף ליברל הטוען שעלינו לחיות את חיינו על פי שני עקרונות:

1. מנקודת מבט אובייקטיבית, חשוב שנחיה היטב (that our lives go well) וזה חשוב באותה מידה עבור כל אדם ואדם.

2. לכל אדם ואדם אחריות מיוחדת לחייו, כולל החלטות לגבי החיים הטובים ביותר עבורו והמשאבים הנדרשים לשם כך.

על כן, חלוקת המשאבים הצודקת ביותר, הנובעת מעקרונות אלו תתבסס על העקרונות הבאים:

1.   יש לחלק באופו שווה משאבים (ולא רווחה), כך שאף אחד לא יוכל לקנא במשאבים ובהזדמנויות שיש לאחרים. 

2.      היות ולכל אחד אחריות לבחירות שלו, גם אם הן הניבו תוצאות לא מוצלחות מבחינתו, לא ניתן לבוא בטענות מבחינתו, לא ניתן לבוא בטענות בדיעבד ולהתלונן שהחלוקה לא היטיבה עם מי שלא צלח. 

3.      על מנת למנוע מצבים של חוסר שיוויון קיצוני בתוצאות, כל אחד יבטח את עצמו מראש כנגד מזל רע, כך שאם חלילה יתקל במזל רע, הביטוח יוכל לפצותו על כך. 

4.      רמת הביטוח תשתנה בין אדם לאדם בהתאם לתפיסת הסיכון שלו, על מנת להיות רגיש להבדלים שבין ההעדפות של אנשים (ביטוח כפוי יהווה פגיעה בעקרון היחס והכבוד השווה של אנשים).

5.      בהנן חלוקת משאבים התחלתית צודקת, אין לפצות אנשים בגין מזל רע מחוץ לתכניות הביטוח. כל פיצוי כזה יפגע בעקרון היחס והכבוד השווה היות ויקח משאבים מאנשים שהיו זהירים מספיק ולקחו אחריות על בחירותיהם. 

חלוקת המשאבים שתווצר תהיה בלתי שיוויונית באופן אינהרנטי, היות והיא תשקף את הטעמים וההעדפות השונים של אנשים בחברה. עם זאת, החלוקה תהיה צודקת היות ומתייחסת לכל אדם באותה מידה של דאגה וכבוד.

 טענתי היא שיש מצבים אותם לא ניתן לצפות מראש, ולכן לא ניתן להפנים אותם לפונקציית הביטוח מבעוד מועד.

בנוסף, יתכנו מצבים, שגם אותם לא ניתן לצפות מראש, שיצרו אי שוויון חברתי-כלכלי שגם הביטוחים הרגילים (ביטוח כנגד אבטלה למשל) לא יכולים לתקן. במקרים כאלו, יתכן מזל רע שאינו ניתן לביטוח מלכתחילה, ולכן ניתן לדרוש פיצוי מהחברה בגין אי-שיווין בתוצאות, בניגוד לטענה החד-משמעית של דבורקין.

 חשוב לעשות הבחנה בין מצבים שלא ניתן לצפות מראש ובין מצבים שניתן לצפות מראש אך שהסיכויים שיתרחשו קטנים עד אפסיים. תאונות דרכים או מקרים אחרים של מזל רע שיגרמו לנו לרמת תפקוד חברתית נמוכה יותר (תאונות, אבטלה וכד') הם מקרים שעלולים להתרחש, גם אם הסיכוי שיתרחשו נמוכים, אבל האדם הסביר אמור לקחת את הסיכוי הזה בחשבון בעת שקלול פונקצית הסיכון הפרטית שלו. מצבים אחרים שלא ניתן לצפות כשמם כן הם, לא ניתן "לדמיין" אותם ולכן לא ניתן להפנים אותם לתוך פונקיית הביטוח.

 אילוסטרציה לטענה:

תהליכים אורבאניים יוצרים נדידה של אוכלוסייה מבוססת ממרכזי ערים לפרברים מפוזרים, ויוצרים גטאות של עוני (המחשה של מה שמתרחש בגטאות אלו בסדרת המופת "הסמויה"). אמנם חלוקת המשאבים הראשונית היא צודקת, אבל אנשים שבחרו מקום מגורים מסוים לא היו יכולים לדעת שעם השנים יתחוללו שינויים מרחביים מאסיביים שיגרמו לאזור שלהם לשנות את אופיו. נניח גם שחלק מהתופעות המרחביות כולל גם בריחה המונית של עסקים אל מחוץ לעיר, שמרוקנת את מקומות העבודה במרכז, ובעקבות כך חלה התדרדרות כללית בסוג האוכלוסייה, ברמת הבטחון והתחזוקה, וכו'. גם אם תושבי המקום שלא הצליחו לעזוב יבטחו עצמם כנגד אובגן פרנסה, וגם אם יאגמו כל דמי האבטלה לא יצליחו לבדם להחזיר את הגלגל אחורה.

לכן השאלה היא האם היו יכולים לחזות שינויים כאלו, ולבטח כנגדם. טענתי היא שלא, ולכן יש הצדקה לרענן מדי פעם את חלוקת המשאבים.


אוגוסט: קיימנו פגישה בהנחית דוקטורנט אורח משיקגו, נתנאל ליפשיץ.

נתנאל אפיין שתי עמדות ביחס לרציונליות, הקו הקשה והקו הרך. הקו הקשה אומר שפעולה היא רציונלית רק אם היא הפעולה שיש לי הכי הרבה טעם לעשות. הקו הרך אומר שפעולה היא רציונלית אם עשיתי פעולה שיש לי מספיק טעם לעשות, גם אם אני, הסוכן, יודע שיש פעולות אחרות שיש לי יותר טעם לעשות. במאמר שקראנו (לפחות חלק ממנו) לפני הפגישה, ברידג'ס (Jason Bridges) התקיף את הקו הקשה. במפגש, נתנאל נסה להתקיף את הקו הרך ולענות להתקפותיו של ברידג'ס על הקו הקשה.

הקבוצה קיימה כ-13 מפגשים בתשע"ב


אופי הדיון 

לצורך המחשה של אופי הדיונים במפגשי הקבוצה, להלן סיכום של רן עבודי של המפגש שהתקיים בהנחייתו בפברואר 21. (לא כולל כל מה שהיה שם כמובן)

הערות מקדימות שאמרתי במפגש:

1. התייחסתי להבדל בין הסברים בביולוגיה, בפסיכולוגיה והסברים בתחום שלנו, שאפשר לקרוא לו: "folk psychology". ההסבר בתחום זה מאפשר להבין תופעה מסוימת כפעילות מכוונת. כדי להבין תופעה כפעילות מכוונת יש צורך לענות על השאלה: "מה הטעם [reason] שמצא הפּוֹעֵל לפעול כך?". בשונה מכך, הסברים פסיכולוגים וביולוגיים מנסים בד"כ לתת את הסיבות [causes].

מחשבות שלי אח"כ: עם זאת, נראה שהסברים שמספקים רק טעם צריכים להניח את קיומם של מנגנונים (שפועלים באופן סיבתי) כמו שיקול-דעת או הרגל, שמאפשרים את הקשר בין הטעם ובין הפעולה.

2. הצעתי שני מאפיינים של שיקול-דעת מעשי, לפחות בהקשר של התלבטות מעשית:

    a. זהו מאמץ מנטאלי להגיע להחלטה נכונה.

    b. זהו מאמץ מנטאלי להשיג את המידע הרלוונטי להחלטה (שכבר "יש לי", באמצעות הפעלה של זיכרון ודמיון למשל) ולעבד אותו באופן מסוים (באמצעות חישוב כמו תוחלת תועלת או היסק מעשי).

מחשבות שלי אח"כ: אני נוטה לחשוב ששני המאפיינים הללו הם אחד; שההחלטה הנכונה שמנסים להשיג בשיקול דעת משמעותה ההחלטה שמבוססת על עיבוד המידע הרלוונטי. אם תרצו, נעסוק גם בטענה הזו יום אחד.


תגובות רלוונטיות שעלו במפגש: עמוס העלה את האפשרות של החלטה באמצעות מה שעדנה אולמן מרגלית וסידני מורגנבסר קראו לו "Picking" – החלטה שאיננה מבוססת על טעמים. הפרדיגמה של picking היא בחירה של פחית קולה אחת שעומדת על המדף בסופר מתוך שורה של פחיות זהות. אני חושב שאנו עושים לעיתים picking, אבל בשיקול-דעת המאמץ הוא לעשות החלטה נכונה, ואילו ב-picking לא אכפת מנכונות הבחירה. בשיקול-דעת תקין, אפשר להגיע למסקנה לעשות picking רק אם ההחלטה (מסדר שני) לעשות picking נראית נכונה.

טענתי העיקרית במפגש: אם מניחים את ההנחה הבאה:

  "אפשר להסביר כל פעילות מוּדעת ומכוּונת [intentional] כניסיון לספק רצִיוֹת [desires] מוּדעוֹת של הפּוֹעֵל"

אז

    אפשר להסביר כל פעילות מודעת של שיקול-דעת כניסיון לספק את הרציה לפעול נכון.


תגובות שעלו במפגש: איתי שאל אם ההנחה היא טאוטולוגיה, כלומר אמיתית מכוח משמעות המונחים. אני חושב שכן. עופר שאל אם אני טוען שההסבר שהצעתי הוא תמיד הטוב ביותר, ואם תמיד צריך אותו? בשלב זה טענתי רק שאפשר לתת הסבר כמו זה שהצעתי בכל מקרה, לא שתמיד הוא הכרחי או טוב ביותר. אני חושב שהסבר שכזה יהיה תמיד אדקווטי להתנהגות של הפועל, אבל אולי לעתים הוא יהיה מסורבל אם משווים אותו להסבר נקודתי אחר. אבל זה מעלה את השאלה מה הערך של הטענה העיקרית שטענתי למעלה, אפילו אם היא נכונה. אני חושב שזו שאלה טובה, ואינני בטוח מה התשובה שלי עליה בדיוק. בשיחה פרטית עופר דחף אותי לטעון טענה יותר חזקה, שאז יהיה ברור מה הערך שלה. יכול להיות שיש לי כאן באמת טענה חזקה יותר לומר. אני שוקל את זה. אני מקווה שבאחת הפגישות העתידיות שלנו אציג בפניכם אחד משניים: או הסבר לגבי הערך של הטענה החלשה שטענתי, או טענה חזקה יותר.

עוד שאל עופר, אם כשמסבירים פעילות מודעת של שיקול-דעת כניסיון לספק את הרציה לפעול נכון, מדובר בנכון "גלובאלי", שלוקח בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים לפועל, או רק "נכון" נקודתי, שיחסי למטרה מסוימת, כמו למשל המהלך הנכון בשחמט. התשובה היא שברור לי שלעתים מדובר ב"נכון" נקודתי יחסי. זה נוגע במשהו שאני רוצה להציג בפניכם באחת הפגישות העתידיות, ההבחנה בין שיקול-דעת רפלקטיבי בלתי-מוגבל שחותר ל"נכון גלובאלי", ובין שיקול-דעת שהרפלקסיה בו מוגבלת, שחותר ל"נכון יחסי" (יחסי למטרה מסוימת למשל).

הערות נוספות במפגש: אמרתי שלהבנתי מייקל סמית, פיליפ פטיט [Philip Pettit] ואחרים, חושבים שה"טעם" [reason] של הפועל לפעולתו הוא תמיד לספק רציה כלשהי, או יותר מאחת, בד"כ לאור האמנות [beliefs] מסוימות של הפועל. עמדה זו סותרת, למשל, עמדה שאומרת שהטעם יכול להיות רק האמנה נורמטיבית מסוימת, למשל מוסרית, ללא שום רצייה רלוונטית.



כלים אישיים