מפגש שישי - 6.4.2011

מתוך limudbchevruta

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

תנועה, מקום ונוודות בבית ספר דמוקרטי – חגית זמרוני

התייחסות לטקסטים:

Cresswell, T. (1997). Imagining the Nomad: Mobility and the Postmodern primitive, In G. Benko and U. Strohmayer (Eds.) Space and Social Theory: Interpreting Modernity and Postmodernity. Oxsford: Blackwell.

D'Andrea, A. (2007). Global nomads :techno and New Age as transnational countercultures in Ibiza and Goa. London: Routledge.


מאמרים

חגית מציגה שני מאמרים, בשניהם מוצגת נוודות כצורה של חתירה נגד מוסדות חברתיים. הראשון, של אנתוני ד'אנדרה, על אנשי הניו אייג' כנוודים. ד'אנדרה מחבר בין ניידות מרחבית לזהות. הנאו נווד של ד'אנדרה הוא צורה עכשווית של תרבות נגד, ביקורת על המשטר המוסדי של המודרניות (בכל זאת ד'אנדרה ביקורתי כלפיהם, הוא מציין שהם חלק ממשטר נאו ליברלי, לא מאתגרים אותו, רק פורשים ממנו מעת לעת).

השני, מאמרו של טים קרסוול על נוודות כמטפורה רומנטית בחשיבה פוסט מודרנית. קרסוול מזכיר הוגים כמו דלז' וגואטרי (להם הוקדש המפגש הקודם של הקבוצה) וכן את איאן צ'מברס ואת דה סארטו. נוודות אצל הוגים אלו מומשגת, גם כן, כיציאה מהמבנה: מושג הריזום של דלג וגואטרי, המשוטט של דה סארטו. בדומה לדלז וגוואטרי (שדנים בריבוי האפשרויות המרחביות שאליהן ניתן להגיע) ולדה סרטו (היציאה מהמבנה מתאפשרת דרך פרקטיקות של היומיום במרחב העירוני, והיציאה מהמיונים והקטגוריות של מתכנני העיר), כך גם ההתנגדות של החלש/הנווד היא דרך ההליכה, דרך התנועה. הבחירה העצמאית של היחיד במסלולים משל עצמו היא שמאפשרת את ההתנגדות והתחבלנות המרחבית כנגד הסדר שנכפה עליו.

בדיון: האם התיירות היא סוג של נוודות? היכן עובר הגבול? מתי נוודות היא חתרנות ומתי לא? מהי היפר-מוביליות? האם ה"היפר" מעיד על היותר מדי? האם היא פשוט מייצגת את החיים המודרניים שבהם האדם אינו מקובע יותר למקום הוא והוא יוצא תדיר לאתרי התיירות? האם גם החתרנות מנותבת? האם עובד היי-טק הוא לא נווד? האם הרומנטיזציה היא של המתבונן ולא שהוא באמת מתנגד? והאם ניתן לחתור תחת השיטה מתוך השיטה?


המחקר של חגית

התלמיד הנודד מציגה מאפיינים של נדידה בתוך 2 בתי ספר (ממלכתי רגיל ודמוקרטי) באמצעות 3 מונחים: המקום, המקום הנע, הניתוק מהמקום. א. המקום: לכל תלמיד יש מקום קבוע. מקומות הישיבה מופרדים זה מזה ומהווים את הטריטוריה העיקרית של התלמיד/ה. אמנם בתי הספר כיום פחות ממושטרים מאשר בעבר (אין שורות, עוברים ממקום למקום כל שבוע), אבל המורים (בעיקר בביה"ס הממלכתי הרגיל) עושים מאמץ מיוחד כדי לנעוץ את התלמידים למקומם. הכח הממשמע הוא כח מיישב התביעה המתנגדת היא תביעה לנוע.

ב. המקום הנע- המקום נע עם התלמידים (הילדים יוצאים החוצה לטקס כשהכסא מוצמת אליהם). ג. ניתוק מהמקום – לתלמיד אין מקום קבוע משלו והוא מנותק מהכסא שלו (בעיקר שכיח בביה"ס הדמוקרטי). התלמידים מתפזרים בשטח באופן משמעותי יותר מאשר בבי"ס רגיל. יתרה מכך, הפיזור בשטח (הנדדה) הינו אסטרטגיה שביה"ס עצמו נוקט באופן פעיל כדי לפרק אחידות מבנית שמקובלת בבתי ספר רגיל.

לפיכך, במידה רבה ניתן לדבר על הבניה של פירוק המרחב דרך טשטוש הגדרות קיימות של א. מקומות הלמידה (אין כיתות אם, שמות לא ייעודיים כמו שמות של ארצות לאזורים השונים בביה"ס, אין חדר מורים)- המטרה לגבש זהות רבת-פנים ומשתנה כל הזמן דרך מרחב בלתי מוגדר ובלתי מתוחם. ב. שטח ביה"ס (שימוש בשטחים מחוץ לגדרות, נגישות לרוב השטח) – המטרה לא לתחום ולהגביל. השאלה הנשאלת: אם אין ממסד אז למה כן ניתן להתנגד? איך מורדים בבי"ס דמוקרטי? האם ע"י קיבוע במרחב? ההתנגדות במקרה זה הינה התנגדות ממוסדת של ביה"ס כולו ולא של יחידים בתוכן? ג. מסגרת הזמן - מע' שעות שמציעה מגוון אפשרויות, אין צלצול).

המקרה המתואר בביה"ס הדמוקרטי – נוודות כמכניזם של כינון תלמיד אוטונומי שבא לידי ביטוי בפיזור במרחב, במגוון והוספת האפשרויות. יתרה מכך, נראה כי ישנו היפוך מסוים שבו הממסד הוא המתנגד ואילו היחיד הוא המיושב.

דיון: האם נוודות היא התנגדות? הנוודות בביה"ס הינה עיקרון חינוכי של בחירה אישית וישנה "הנדדה" שמתפקדת כסוג של התנגדות ממוסדת.

בשיחה שאלנו האם בבית ספר כזה גדלים סובייקטים אוטונומים שנהנים מיכולת לבחור בין מגוון אפשרויות או שיגדלו בו סובייקטים חסרי אונים שנשללה מהם היכולת לחתור כנגד מבנה כח.

כלים אישיים