The Liminal: Mainstream Defines Margins, Margins Define Mainstream

Every society maintains a social, cultural, intellectual and ideological "center". This center is the ideal around which individuals are melded into a society and serves as the basis for determining its values and norms. This center does not arise out of thin air but is the product of an ongoing dialogue with society’s margins. It is the margins that at once define the center and are defined by it. Anthropologists, from Van Gennep and Turner to Lévi-Strauss and Geertz, have focused on the importance of the margins in the process of delineating society, both by negation – what and who is not included in the center and is excluded, as well as by a more mystical orientation – liminality as enabling a breaking of metaphysical boundaries, connecting to forces beyond the day to day, or the resolution within a safe space of internal tensions.

In our discussion group, "The Liminal: Mainstream Defines Margins, Margins Define Mainstream" we are interested in examining the aspects and expressions of liminality from various perspectives: within the relationship between individual-collective; self-definition when faced with “the Other”, and the center-margin relationship. We seek to discuss the ways in which paradigms of identity, culture, society and art are created through the shifting relationships between center and margins, its fluid definitions, and their mutual affinities. Discussions on the semantic field of the concept of liminality and the various ways in which it is expressed will enable group members to deepen and expand their understanding of the concept and its possible implementation within disciplines such as history, theater, art history, literature, musicology and so on. In our discussions we will focus on the creation of a collective through the establishment of boundaries and exclusion, as well as on situations of awareness of liminality and the cultural and artistic tools used in its creation. The initial group meetings will be dedicated to familiarizing ourselves with the relevant research on liminality. Once familiar with the basic concepts, group members will present their research and discuss a relevant aspect through the prism of these concepts.

מפגשי הקבוצה

חברי/ות הקבוצה

עדי בורטמן

תלמידת מחקר בחוג למוסיקולוגיה ובמסגרת התכנית לדוקטורנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה "ההיסטוריה של הקנאה בראי האופרה האיטלקית במאה ה-19" מבקש למפות את ההיסטוריה של רגש הקנאה (jealousy) באיטליה של המאה ה-19 באמצעות בחינת המדיום התרבותי של האופרה האיטלקית (בהנחיית פרופ' רות הכהן).

אלינה מלצר

תלמידת מחקר בחוג ללימודי התאטרון ובתכנית הדוקטורנטים המצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה "כל הבמה עולם: מטא-תאטרון כמופע קוסמולוגי במחזות שייקספיר ובעיבודם לבמה ולמסך" מבקש לאפיין את המטא-תאטרון השייקספירי כמימוש פרפורמטיבי של קוסמולוגיה קדם-מודרנית ולבחון את פרשנויותיה בעיבודים מאוחרים יותר (בהנחיית פרופ' צחי זמיר וד"ר ז'נט מלכין).

משה יגור

תלמיד מחקר בחוג להיסטוריה של עם ישראל בימי הביניים ומלגאי הנשיא במסגרת התכנית לדוקטורנטים מצטיינים. מחקרו של יגור, "גרים, מומרים, וגבולות הזהות של 'חברת הגניזה' במאות ה-10¬-13", מבקש לבחון את התפיסות השונות לגבי זהות יהודית וגבולות החברה היהודית בארצות האסלאם בימי הביניים באמצעות סקירת מקרים שונים של חציית גבולות והמרת זהות, המתועדים במגוון מקורות מסוגות שונות – תעודות מן הגניזה הקהירית, ספרות השו"ת, חיבורים פילוסופיים ופרשניים ועוד (בהנחיית ד"ר מרים פרנקל).
שלומית כהן-סקאלי

תלמידת מחקר בחוג ללימודי התיאטרון, עוסקת בתיאטרון יהודי ודתי. מחקרה עוסק בבימת התיאטרון ואולם בית המשפט.

לוטם פינצ'ובר

תלמידת מחקר בחוג לתולדות האמנות. מלגאית הנשיא ללימודי דוקטורט בנושא "ייצוגים של ירושלים במנזרי נשים של סקסוניה המדיאבלית: אמנות ופולחן". במחקרה היא בוחנת את האופנים המטריאליים והמנטאליים לייצוג עיר הקודש בחייהן של נזירות סקסוניה (בהנחיית ד"ר גלית נגה-בנאי ופרופ' הדוויג רוקליין).

תמיר קרקסון

תלמיד מחקר במכון למדעי היהדות, מחקרו עוסק ב"מדפיסים, כותבים וקוראים בלאדינו ובעברית באימפריה העות'מאנית, 1876-1912" (בהנחיית פרופ' ירון בן-נאה).

נורית רביב

תלמידה לתואר מוסמך מחקרי בחוג ללימודי התיאטרון. עבודת המחקר של נורית עוסקת בנושא טראומה ופרפורמנס (בהנחיית ד"ר ז'נט מלכין).

מרית רונן

תלמידת מחקר בחוג להיסטוריה כללית ובמסגרת התכנית לדוקטורנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה "היחס לנכים באנגליה האנגלו-סקסונית" מבקש לחקור את היחס החברתי-תרבותי לנכים באנגליה מהמאה השביעית עד שנת 1066 (בהנחיית פרופ' אסתר כהן).

סיכום מפגש מס' 1 (2.11.2014)

סיכום מפגש מס' 2 (24.11.2014)

במפגש  זה דנו בשני מחקרים משפיעים בהתפתחות חקר הלימינאליות – מחקרו של בחטין עולמו של רבלה, ומחקרו של גופמן סטיגמה. בעקבות גופמן, דנו בהתחברות של פרטים מסומנים בסטיגמה לקבוצות המספקות להם מקום במערך התרבותי וזהות בטוחה, במנותק מהנידוי הנכפה עליהם על ידי המיינסטרים. שאלנו האם קבוצות אלה יכולות לנער מעליהן את תווית המנודה, וליצור לעצמן זהות הגמונית כלפי המיינסטרים? עמדנו על כך שישנם מסמנים שערכם משתנה בהתאם לסיטואציה החברתית, ושלעיתים קרובות זהות שוליים המתפרשת כחיובית תתוחזק על ידי האדם המסומן, בעוד שזהות המתפרשת כשלילית תתוחזק על ידי הסביבה. שאלנו  - האם סטיגמה חיובית נשארת אלמנט מסמן, או שמא נהיית "בלתי נראית"?

דיברנו על הבושה והפחד מפני חשיפת הסטיגמה, שהפוטנציאל לה נמצא בכל אדם לפי גופמן, ועל כך שבדומה למה שאמר פוקו, בושה זו משמשת למישטור עצמי ולתחזוק ההתאמה העצמית למיינסטרים.

בעקבות בחטין, דנו במקומו של האלמנט החתרני במרחב הלימינאלי. מצד אחד, מתחים חברתיים יכולים לעבור עיבוד במרחבים כאלה, אך האלמנט החתרני והמערער שבהם לא יכול להיות מנוטרל לחלוטין, ועלול לצאת מכלל שליטה במרחב הלימינאלי ולזלוג לתרבות המרכז. הלימינאלי מכיל בתוכו בו זמנית וצד לצד את החתרני וההגמוני, לא כאפשרות פירוש אחת או אחרת, או כאחד בשירות האחר, אלא בקיום משותף. זאת בהמשך לדבריו של גופמן על כך ש"הנורמלי" והמסומן בסטיגמה אינם שני חלקים של אותה מערכת הפועלים בו זמנית, ולדבריו של בחטין על היכולת של הלימניאלי לערבב את הנחות והנעלה במערך הדימויים התרבותי.

לבסוף, ניסינו להבין מה היחסים בין אחרות לבין לימינאליות. האם מדובר בהבדל שבין לימינאליות המוגדרת מרחבית או כרונולוגית לזו שאינה נפסקת? האם כל אחרות היא לימינאלי וכל לימנאליות אחרת? הסכמנו שחשוב לנו להגדיר את היחס בין טקסים לימינאלים, קבוצות שוליים, ומרחבים המאפשרים טשטוש ומשחק עם נורמות, והצבנו לעצמנו מטרה למפות יחס זה במחקרינו ובדיוננו לאורך השנה.

סיכום מפגש מס' 3 (22.12.2014)

לקראת המפגש השלישי אשר כלל הרצאת אורח מפי פרופ' אסתר כהן מהמחלקה להיסטוריה קראנו את ההקדמה של ויקטור טרנר לספרו "תמונה וצליינות בתרבות הנוצרית". פרופ' כהן דנה במרחב הלימינאלי אשר נוצר על ידי מערכת המשפט במדיאבלית. דרך מקרה בוחן מצרפת של המאה ה-14 בדקנו האם ניתן ליישם את שלבי ה"דרמה הריטואלית" המופיעים במאמרו של טרנר: שלב ראשון, בו מתרחש קרע במערכת היחסים הריטואלית ללא משמעות סימבולית; בשלב השני הקרע הופך למשבר של ממש, הגורר לעתים התערבות של מתווך חיצוני; בשלב השלישי מתבצעת נקמה; בשלב הרביעי הסמכות מתערבת וכופה פתרון.

ראשית, דנו במצב המחקר ביחס למשפט בימי הביניים. בעוד שקיימים פרסומים המתייחסים לחוקים המדיאבלים, המחקר בתחום המשפט ואופן התנהלות ויישום החוק חסר, על אף שישנם פרוטוקולים כתובים מהתקופה המדוברת. כיצד ניתן ללמוד על החוק הנוהגי מתוך פרוטוקולים אלו? כיצד ניתן ליישם מודלים אנתרופולוגיים כדי להבין את מערכת המשפט של ימי הביניים באירופה?

מערכת הענישה המדיאבלית כללה שימוש ב"לימינאליות" על מנת לחנך ולהוקיע התנהגות המאיימת על המוסר המקובל. אלו כללו שימוש בסימון חיצוני (כגון כריתת אוזן או צריבת העור בברזל מלובן) או פרסום מביש אשר ייצר נידוי חברתי. לעתים מערכת הענישה כללה בתוכה היפוך תפקידים משפיל אשר, בדומה למתרחש במהלך קרנבל, הינו זמני ומוגדר ומטרתו לחולל טרנספורמציה ולהשיב את הסדר על כנו. הנענש מוצא מן החברה הופך למנותק ממנה, אך בניגוד למודל הקשיח של טרנר- הוא לא בהכרח ישוב אל החברה, ויישאר במצב הלימינאלי לזמן בלתי מוגבל. מתוך כך עולה השאלה האם זהו אכן מצב לימינאלי על אף שלא תמיד ישנה רי-אינטגרציה? בהמשך לדיון ביקורתי בתיאוריה של טרנר שאלנו האם באמת יש לראות צליינות כתופעה לימינאלית? האם הצליין, אשר זוכה לחסינות מצד החברה ולרוב יוצא לדרך כחלק מקבוצה עובר תהליך של דה-סגרגציה המוגדר בשלב הלימינאלי על פי טרנר?

סיכום מפגש מס' 4 (5.1.2015)

המפגש עסק בתקופות לימינאליות בלוח השנה הנוצרי – בתקופת הלנט והספחא ובחג הקורפוס קריסטי העוקב –ובביטויים שלהן באמנות פלסטית ובתאטרון. קראנו לקראתו את הפרק ראשון מאת Mary Suydam מתוך הספר Performance and Transformatiom, את המאמר Medieval Props in the Liturgical Drama מאת Haastrup שעניינו שימוש ביצירות אמנות בליטורגיה, וכן את מחזה "הצליבה" מיורק.

בחלקו הראשון של המפגש הסבירה לוטם על תקופת הלנט והראתה מספר פרקטיקות אמנותיות שצמחו מכורח מנהגי האבלות של התקופה. התייחסנו לתקופת הלנט כתקופה לימינאלית, ולז'אנרים אמנותיים אלה כאל פרקטיקות שנוצרו בכדי לעצב את החוויה הייחודית למאמינים. בין פרקטיקות אלה הוזכרו הלנטן-וייל מימי הביניים בגרמניה (כיסויי מזבח שנהיו לכלי דידקטי באמצעים אומנותיים – ציורי אירועי הברית החדשה והישנה), פסלים ובובות של ישו שנוצרו כחלק מרעיון ה"אימיטציו קריסטי" (הניסיון לחקות את ישו במטרה להפוך לאנשים טובים יותר) וכן קברים שהוצבו בכנסיות.

פתחנו את הדיון סביב פרקטיקות אלה והמאמר של מרי סוידם והזכרנו שלושה אלמנטים שונים של לימינאליות: תקופת התענית וסמליה כתקופה למינאלית, תפקידן הייחודי של הנשים בתקופה זו כקבוצה לימינאלית תמידית, וכן המעברים בין אלמנטים סימבוליים לבין חוויה רוחנית. נגענו בשאלת האובייקטים הפלסטיים המכריזים על עצמם כאלמנטים מעצימים –חוויה מנכרת של האובייקט החומרי אשר מייצרת מרחב מדומיין עבור האורגניזמים החיים.

בחלקו השני של המפגש עסקנו בתקופה שאחרי הפסחא: חג ה"קורפוס קריסטי" אשר מציין את התגשמותו של ישו בגוף. חג זה מהווה ניגוד לתקופת התענית. אלינה הציגה את הפרקטיקה התיאטרונית באנגליה של העלאת מחזות מיסטריה או מחזורי מחזות – הצגות/ אפיזודות קצרות של סיפורי הברית החדשה, המפוזרות בין 12 תחנות ברחבי העיר, ואנשי הקהילה עוברים ביניהן בסדר משתנה. אפיזודות אלה מוצגות על ידי הגילדות השונות הפועלות במקום.

התייחסנו בדיון בתופעה למספר אלמנטים מרכזיים: התגשמותו של הגוף באמצעות שחקנים חיים – חוויה משוחקת שנוצרת בה גם חוויה ממשית (השחקנים שגילמו את ישו עוברים כאב פיזי וסכנה אמיתית בתפקיד התובעני – מעין "אימיטציו קריסטי" אישי); הרחבת הדמויות השוליות של הסיפורים בכתבי הקודש, אשר מעוררות הזדהות; מפגש לימינאלי בעצם הצפיה ובצורך לפרק ולהבדיל בין הפרסונה של השחקן והדמות. כמו כן, בהצגות אלה באו לידי ביטוי מסרים דידקטיים חברתיים – לעיתים הן היו חתרניות מבחינה דתית, אך חיזקו במידה רבה את החובות והמוסדות החברתיים.

סיכום מפגש מס' 5 (26.1.2015)

מפגש זה הוקדש לדיון בחוויה האסתטית והתיאטרונית. קראנו את מאמרו של אדוארד בולו "הרוחק הנפשי כגורם באסתטיקה" ופרק מספרו של צחי זמיר, "Unethical Acts" מתוך הספר: Zamir, Tzachi. Acts. Michigan: University of Michigan Press, 2014. דנו בפוטנציאל הלימינאלי של התיאטרון הן עבור הצופה והן עבור השחקנים.

לאור המאמר של בולו, שאלנו האם ההפרדה בין הממשי למדומה מיושמת ע"י הצופה כתהליך של פרשנות או שמא הוא תכונה אינהרנטית של האומנות עצמה. בולו טוען שהצופה שואף להקטנת הרוחק האסתטי בעוד שהיצירה שואפת להגדלתו. העלינו דוגמאות לכך שהתיאטרון והקולנוע העכשווי נוטים דווקא לצמצם את מידת הרוחק ולערב את הצופה באופן שונה מזה שמניח בולו (לקחנו בחשבון כמובן שהמאמר המכונן הזה הוא מתחילת המאה ה-20). ביטול הרוחק, טוען בולו, מבטל את החוויה האסתטית; במצבים כאלה המציאות והבדיון מתלכדים, חודרים למציאות של הצופה ולא מאפשרים הבחנות בין המדומה לממשי. בהתבסס על הגדרתו של בולו את ציר הרוחק האסתטי, הדגשנו את האפשרות לאובדן הרוחק כחוויה לימינאלית. בעוד שהמאמר מציג כמה מקרים יוצאי-דופן של דלוזיה, העלינו כמה וכמה דוגמאות נפוצות למדי שבהן הרוחק האסתטי מתבטל ויוצר חוויה תיאטרונית שמטשטשת במכוון בין מציאות לבדיון. בתנועה על ציר הרוחק ע"פי בולו, התייחסנו ל: 1. התיאטרון כטקס (במקורותיו הקלאסיים וגם כיום) 2. יישום הרוחק האסתטי באופרה 3. יצירת רוחק אסתטי בתחום התיאטרון הטיפולי.

חלקו השני של המפגש הוקדש לדיון בשחקנים. קראנו את הפרק "Unethical Acts" מספרו של צחי זמיר העוסק בסוגיות אתיות הנוגעות לתחום המשחק. מצאנו כי הסוגיות האתיות שזמיר מעלה בנוגע למשחק קשורות לתחומים הלימינאליים בעבודת השחקן/ית. בהתבסס על הפרק ובאמצעות דוגמאות מן התיאטרון והקולנוע, בחנו קטגוריות מרכזיות שמטשטשות בין הזהות הפרטית של השחקן/ית לבין הדמות בגילומו/ה. למשל: שימוש בזיכרונות פרטיים, הפעלת הדמיון, חשיפה לחוויות טראומטיות, יצירת אינטימיות וחשיפה של אינטימיות, מופע פיזי, השפלה ועוד.

סיכום מפגש מס' 6 (9.3.2015)

לוטם פינצ'ובר

סיכום מפגש מס' 8 (3.5.2015)

משה יגור

בפרזנטציה שלי הצגנו אגו-דוקומנט של יהודי שהמיר את דתו לאסלאם תחת כפיה, ומתאר את קורותיו בדיעבד לקהל יהודי דובר עברית, לאחר שחזר ליהדות. הלימינאליות בולטת בתיאור בכמה מישורים: תהליך ההמרה, מעמדו בחברה המוסלמית שניסתה לקבלו לשורותיה (לפי דבריו), ושאיפתו 'להתקבל חזרה' לחברה היהודית, שאותה הוא רוצה לשכנע בכנות כוונותיו. בין השאר הוא עושה זאת באמצעות תיאור החוויה שלו כעולה לרגל למכה. העליה לרגל לפי טרנר היא חוויה לימינאלית, ועל אחת כמה וכמה כאשר היא מתוארת בטקסט שלפנינו כעליה חתרנית, תחת מסוה, המכוונת למעשה נגד האתר ונגד העולים לרגל, ומחבלת בחווית הקומוניטאס שאותה מבקשים עולי הרגל.

סיכום מפגש מס' 9 (11.5.2015)

ליצירת קשר והצטרפות לקבוצה