לימינאליות: מרכז מגדיר שוליים, שוליים מגדירים מרכז

מתוך limudbchevruta

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כל חברה מתחזקת "מרכז" חברתי, תרבותי, רעיוני ואידיאולוגי. זהו האידיאל המאחד סביבו פרטים לחברה, ושעל פיו נקבעים ערכיה ומוסכמותיה. אך המרכז אינו צץ יש מאין, אלא מתהווה מתוך דיאלוג תמידי עם השוליים של אותה חברה – המגדירים אותו ומוגדרים על ידו. אנתרופולוגים, מואן גאנפ וטרנר ועד לוי-שטראוס וגירץ, עמדו על חשיבות השוליים בתהליך הגדרת החברה, הן על דרך ההנגדה- מה ומי אינם נכללים במרכז ומודרים, והן על ידי שימוש מיסטי: הלימינאלי מאפשר לפרוץ גבולות מטאפיזים, להתחבר לכוחות שאינם מהיום-יום, או לעבד בצורה בטוחה מתחים פנימיים.  

בקבוצתנו "לימינאליות: מרכז מגדיר שוליים, שוליים מגדירים מרכז" אנו מעוניינים לבחון פנים וביטויים שונים של לימינאליות ביחסי פרט-כלל, הגדרה עצמית למול ה"אחר" ויחסי מרכז-שוליים. נבקש לדון באופנים בהם פרדיגמות זהותיות, תרבותיות, חברתיות ואמנותיות נוצרות באמצעות יחסים שונים בין מרכז לשוליים, על הגדרותיהם הנזילות והזיקה ההדדית ביניהם. דיון בשדה הסמאנטי של מושג הלימינאליות ואופני ביטויו המגוונים יאפשר לחברי הקבוצה להעמיק ולהרחיב את הבנת המושג ואופני יישומו בדיסציפלינות שונות, כגון: היסטוריה, תולדות האמנות, תיאטרון, ספרות, מוזיקולוגיה ועוד. נתמקד בדיונינו ביצירת קולקטיבים על ידי קביעת גבולות והדרה, וכן במצבי תודעה לימינאליים ובכלים התרבותיים והאומנותיים ליצירתם. מפגשי הקבוצה הראשונים יוקדשו להיכרות עם ספרות מחקרית מכוננת בנושא לימינאליות. לאחר היכרות עם מושגי היסוד, חברי הקבוצה יציגו ממחקריהם וידונו באספקט רלוונטי מתוך הפריזמה של המושגים שנידונו במפגשי הפתיחה.

תוכן עניינים

The Liminal: Mainstream Defines Margins, Margins Define Mainstream

Every society maintains a social, cultural, intellectual and ideological "center". This center is the ideal around which individuals are melded into a society and serves as the basis for determining its values and norms. This center does not arise out of thin air but is the product of an ongoing dialogue with society’s margins. It is the margins that at once define the center and are defined by it. Anthropologists, from Van Gennep and Turner to Lévi-Strauss and Geertz, have focused on the importance of the margins in the process of delineating society, both by negation – what and who is not included in the center and is excluded, as well as by a more mystical orientation – liminality as enabling a breaking of metaphysical boundaries, connecting to forces beyond the day to day, or the resolution within a safe space of internal tensions.

In our discussion group, "The Liminal: Mainstream Defines Margins, Margins Define Mainstream" we are interested in examining the aspects and expressions of liminality from various perspectives: within the relationship between individual-collective; self-definition when faced with “the Other”, and the center-margin relationship. We seek to discuss the ways in which paradigms of identity, culture, society and art are created through the shifting relationships between center and margins, its fluid definitions, and their mutual affinities. Discussions on the semantic field of the concept of liminality and the various ways in which it is expressed will enable group members to deepen and expand their understanding of the concept and its possible implementation within disciplines such as history, theater, art history, literature, musicology and so on. In our discussions we will focus on the creation of a collective through the establishment of boundaries and exclusion, as well as on situations of awareness of liminality and the cultural and artistic tools used in its creation. The initial group meetings will be dedicated to familiarizing ourselves with the relevant research on liminality. Once familiar with the basic concepts, group members will present their research and discuss a relevant aspect through the prism of these concepts.


מפגשי הקבוצה

מפגשי הקבוצה ייערכו אחת לשלושה שבועות בימי שני בין השעות 10:00-12:00.

מועדי המפגשים בסמסטר א':
3/11/14
24/11/14 
22/12/14 - סדנה עם פרופ' אסתר כהן מהחוג להיסטוריה.
5/1/15
26/1/15

מועדי המפגשים בסמסטר ב':
9/3/15 
20/4/15 
4/5/15 - מפגש זה יתחיל בשעה 9:00
11/5/15 
8/6/15 - פגישת סיכום

מקום המפגש: חדר 2101 בהר הצופים.


חברי/ות הקבוצה

עדי בורטמן

תלמידת מחקר בחוג למוסיקולוגיה ובמסגרת התכנית לדוקטורנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה "ההיסטוריה של הקנאה בראי האופרה האיטלקית במאה ה-19" מבקש למפות את ההיסטוריה של רגש הקנאה (jealousy) באיטליה של המאה ה-19 באמצעות בחינת המדיום התרבותי של האופרה האיטלקית (בהנחיית פרופ' רות הכהן).

אלינה מלצר

תלמידת מחקר בחוג ללימודי התאטרון ובתכנית הדוקטורנטים המצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה "כל הבמה עולם: מטא-תאטרון כמופע קוסמולוגי במחזות שייקספיר ובעיבודם לבמה ולמסך" מבקש לאפיין את המטא-תאטרון השייקספירי כמימוש פרפורמטיבי של קוסמולוגיה קדם-מודרנית ולבחון את פרשנויותיה בעיבודים מאוחרים יותר (בהנחיית פרופ' צחי זמיר וד"ר ז'נט מלכין).

משה יגור

תלמיד מחקר בחוג להיסטוריה של עם ישראל בימי הביניים ומלגאי הנשיא במסגרת התכנית לדוקטורנטים מצטיינים. מחקרו של יגור, "גרים, מומרים, וגבולות הזהות של 'חברת הגניזה' במאות ה-10¬-13", מבקש לבחון את התפיסות השונות לגבי זהות יהודית וגבולות החברה היהודית בארצות האסלאם בימי הביניים באמצעות סקירת מקרים שונים של חציית גבולות והמרת זהות, המתועדים במגוון מקורות מסוגות שונות – תעודות מן הגניזה הקהירית, ספרות השו"ת, חיבורים פילוסופיים ופרשניים ועוד (בהנחיית ד"ר מרים פרנקל).
שלומית כהן-סקאלי

תלמידת מחקר בחוג ללימודי התיאטרון, עוסקת בתיאטרון יהודי ודתי. מחקרה עוסק בבימת התיאטרון ואולם בית המשפט.

לוטם פינצ'ובר

תלמידת מחקר בחוג לתולדות האמנות. מלגאית הנשיא ללימודי דוקטורט בנושא "ייצוגים של ירושלים במנזרי נשים של סקסוניה המדיאבלית: אמנות ופולחן". במחקרה היא בוחנת את האופנים המטריאליים והמנטאליים לייצוג עיר הקודש בחייהן של נזירות סקסוניה (בהנחיית ד"ר גלית נגה-בנאי ופרופ' הדוויג רוקליין).

תמיר קרקסון

תלמיד מחקר במכון למדעי היהדות, מחקרו עוסק ב"מדפיסים, כותבים וקוראים בלאדינו ובעברית באימפריה העות'מאנית, 1876-1912" (בהנחיית פרופ' ירון בן-נאה).

נורית רביב

תלמידה לתואר מוסמך מחקרי בחוג ללימודי התיאטרון. עבודת המחקר של נורית עוסקת בנושא טראומה ופרפורמנס (בהנחיית ד"ר ז'נט מלכין).

מרית רונן

תלמידת מחקר בחוג להיסטוריה כללית ובמסגרת התכנית לדוקטורנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה "היחס לנכים באנגליה האנגלו-סקסונית" מבקש לחקור את היחס החברתי-תרבותי לנכים באנגליה מהמאה השביעית עד שנת 1066 (בהנחיית פרופ' אסתר כהן).



סיכום מפגש מס' 1 (2.11.2014)

במפגש הפתיחה עסקנו בבסיס האנתרופולוגי למושג הלימינאליות - לקראת המפגש קראנו את שני הפרקים הראשונים בספרו של ארנולד ואן גנפ, ומאמר של ויקטור טרנר. ואן גנפ היה האנתרופולוג שבודד לראשונה את 'טקסי המעבר' בחברות שונות, וזיהה שבכל טקס מעבר כלול שלב ביניים לימינאלי, וטרנר הרחיב את הדיון במאפיינים השונים של השלב הלימינאלי.
במפגש עצמו, לאחר היכרות קצרה של המשתתפים ותחומי מחקרם, העלינו שאלות שונות בנוגע לטקסטים שקראנו. שאלה מרכזית שהתחבטנו בה היא מידת הזמניות של הלימינאליות - מושג הלימינאליות כפי שהוא עולה מכתביהם של האנתרופולוגים מתאר מצב זמני כחלק מטקס מעבר, ואילו אנו מבקשים לעסוק באנשים/מצבים שאינם בהכרח זמניים. האם מהגרים יהיו לימינאליים לנצח? האם נכים, שנשארים נכים כל חייהם, ניתנים להגדרה כלימינאליים? עד כמה ההגדרה היא אובייקטיבית ועד כמה היא תוצר של החברה? עד כמה החברה שולטת בטקס המעבר באמצעות חונכים או מוסכמות ידועות? מדוע השלב הלימינאלי או הזהות הלימינאלית נחשבים מסוכנים ומטמאים? האם בשלב הלימינאלי אכן קיימת אחווה שיוויונית של ה'קומוניטאס' כפי שהגדיר טרנר? (ניסינו להשוות בין נערים בטקס התבגרות, חניכים בטירונות, מהגרים או תיירים בחו"ל, וכדומה). כן עסקנו בשאלות של אייג'נסי של האחר/הלימינאלי - האם הוא יכול לבחור לעצמו זהות לימינאלי? האם הוא מאמץ ומפנים 'אחרות' שנכפתה עליו על-ידי הרוב, ואם כן האם זהו אימוץ משלים או מתנגד?
במפגש נכחו שמונה משתתפות ומשתתפים: כל חברי הקבוצה הרשומים באתר, וכן שתי מצטרפות חדשות - נורית רביב שכותבת עבודת מאסטר בחוג ללימודי תיאטרון בנושא טראומה ופרפורמנס, ושלומית כהן-סקאלי שעוסקת בתיאטרון יהודי ודתי, והתחילה דוקטורט בחוג ללימודי תיאטרון בנושא בימת התיאטרון ואולם בית המשפט.

סיכום מפגש מס' 2 (24.11.2014)

במפגש  זה דנו בשני מחקרים משפיעים בהתפתחות חקר הלימינאליות – מחקרו של בחטין עולמו של רבלה, ומחקרו של גופמן סטיגמה. בעקבות גופמן, דנו בהתחברות של פרטים מסומנים בסטיגמה לקבוצות המספקות להם מקום במערך התרבותי וזהות בטוחה, במנותק מהנידוי הנכפה עליהם על ידי המיינסטרים. שאלנו האם קבוצות אלה יכולות לנער מעליהן את תווית המנודה, וליצור לעצמן זהות הגמונית כלפי המיינסטרים? עמדנו על כך שישנם מסמנים שערכם משתנה בהתאם לסיטואציה החברתית, ושלעיתים קרובות זהות שוליים המתפרשת כחיובית תתוחזק על ידי האדם המסומן, בעוד שזהות המתפרשת כשלילית תתוחזק על ידי הסביבה. שאלנו  - האם סטיגמה חיובית נשארת אלמנט מסמן, או שמא נהיית "בלתי נראית"?

דיברנו על הבושה והפחד מפני חשיפת הסטיגמה, שהפוטנציאל לה נמצא בכל אדם לפי גופמן, ועל כך שבדומה למה שאמר פוקו, בושה זו משמשת למישטור עצמי ולתחזוק ההתאמה העצמית למיינסטרים.

בעקבות בחטין, דנו במקומו של האלמנט החתרני במרחב הלימינאלי. מצד אחד, מתחים חברתיים יכולים לעבור עיבוד במרחבים כאלה, אך האלמנט החתרני והמערער שבהם לא יכול להיות מנוטרל לחלוטין, ועלול לצאת מכלל שליטה במרחב הלימינאלי ולזלוג לתרבות המרכז. הלימינאלי מכיל בתוכו בו זמנית וצד לצד את החתרני וההגמוני, לא כאפשרות פירוש אחת או אחרת, או כאחד בשירות האחר, אלא בקיום משותף. זאת בהמשך לדבריו של גופמן על כך ש"הנורמלי" והמסומן בסטיגמה אינם שני חלקים של אותה מערכת הפועלים בו זמנית, ולדבריו של בחטין על היכולת של הלימניאלי לערבב את הנחות והנעלה במערך הדימויים התרבותי.

לבסוף, ניסינו להבין מה היחסים בין אחרות לבין לימינאליות. האם מדובר בהבדל שבין לימינאליות המוגדרת מרחבית או כרונולוגית לזו שאינה נפסקת? האם כל אחרות היא לימינאלי וכל לימנאליות אחרת? הסכמנו שחשוב לנו להגדיר את היחס בין טקסים לימינאלים, קבוצות שוליים, ומרחבים המאפשרים טשטוש ומשחק עם נורמות, והצבנו לעצמנו מטרה למפות יחס זה במחקרינו ובדיוננו לאורך השנה.


סיכום מפגש מס' 3 (22.12.2014)

לקראת המפגש השלישי אשר כלל הרצאת אורח מפי פרופ' אסתר כהן מהמחלקה להיסטוריה קראנו את ההקדמה של ויקטור טרנר לספרו "תמונה וצליינות בתרבות הנוצרית". פרופ' כהן דנה במרחב הלימינאלי אשר נוצר על ידי מערכת המשפט במדיאבלית. דרך מקרה בוחן מצרפת של המאה ה-14 בדקנו האם ניתן ליישם את שלבי ה"דרמה הריטואלית" המופיעים במאמרו של טרנר: שלב ראשון, בו מתרחש קרע במערכת היחסים הריטואלית ללא משמעות סימבולית; בשלב השני הקרע הופך למשבר של ממש, הגורר לעתים התערבות של מתווך חיצוני; בשלב השלישי מתבצעת נקמה; בשלב הרביעי הסמכות מתערבת וכופה פתרון.

ראשית, דנו במצב המחקר ביחס למשפט בימי הביניים. בעוד שקיימים פרסומים המתייחסים לחוקים המדיאבלים, המחקר בתחום המשפט ואופן התנהלות ויישום החוק חסר, על אף שישנם פרוטוקולים כתובים מהתקופה המדוברת. כיצד ניתן ללמוד על החוק הנוהגי מתוך פרוטוקולים אלו? כיצד ניתן ליישם מודלים אנתרופולוגיים כדי להבין את מערכת המשפט של ימי הביניים באירופה?

מערכת הענישה המדיאבלית כללה שימוש ב"לימינאליות" על מנת לחנך ולהוקיע התנהגות המאיימת על המוסר המקובל. אלו כללו שימוש בסימון חיצוני (כגון כריתת אוזן או צריבת העור בברזל מלובן) או פרסום מביש אשר ייצר נידוי חברתי. לעתים מערכת הענישה כללה בתוכה היפוך תפקידים משפיל אשר, בדומה למתרחש במהלך קרנבל, הינו זמני ומוגדר ומטרתו לחולל טרנספורמציה ולהשיב את הסדר על כנו. הנענש מוצא מן החברה הופך למנותק ממנה, אך בניגוד למודל הקשיח של טרנר- הוא לא בהכרח ישוב אל החברה, ויישאר במצב הלימינאלי לזמן בלתי מוגבל. מתוך כך עולה השאלה האם זהו אכן מצב לימינאלי על אף שלא תמיד ישנה רי-אינטגרציה? בהמשך לדיון ביקורתי בתיאוריה של טרנר שאלנו האם באמת יש לראות צליינות כתופעה לימינאלית? האם הצליין, אשר זוכה לחסינות מצד החברה ולרוב יוצא לדרך כחלק מקבוצה עובר תהליך של דה-סגרגציה המוגדר בשלב הלימינאלי על פי טרנר?



סיכום מפגש מס' 4 (5.1.2015)

המפגש עסק בתקופות לימינאליות בלוח השנה הנוצרי – בתקופת הלנט והספחא ובחג הקורפוס קריסטי העוקב –ובביטויים שלהן באמנות פלסטית ובתאטרון. קראנו לקראתו את הפרק ראשון מאת Mary Suydam מתוך הספר Performance and Transformatiom, את המאמר Medieval Props in the Liturgical Drama מאת Haastrup שעניינו שימוש ביצירות אמנות בליטורגיה, וכן את מחזה "הצליבה" מיורק.

בחלקו הראשון של המפגש הסבירה לוטם על תקופת הלנט והראתה מספר פרקטיקות אמנותיות שצמחו מכורח מנהגי האבלות של התקופה. התייחסנו לתקופת הלנט כתקופה לימינאלית, ולז'אנרים אמנותיים אלה כאל פרקטיקות שנוצרו בכדי לעצב את החוויה הייחודית למאמינים. בין פרקטיקות אלה הוזכרו הלנטן-וייל מימי הביניים בגרמניה (כיסויי מזבח שנהיו לכלי דידקטי באמצעים אומנותיים – ציורי אירועי הברית החדשה והישנה), פסלים ובובות של ישו שנוצרו כחלק מרעיון ה"אימיטציו קריסטי" (הניסיון לחקות את ישו במטרה להפוך לאנשים טובים יותר) וכן קברים שהוצבו בכנסיות.

פתחנו את הדיון סביב פרקטיקות אלה והמאמר של מרי סוידם והזכרנו שלושה אלמנטים שונים של לימינאליות: תקופת התענית וסמליה כתקופה למינאלית, תפקידן הייחודי של הנשים בתקופה זו כקבוצה לימינאלית תמידית, וכן המעברים בין אלמנטים סימבוליים לבין חוויה רוחנית. נגענו בשאלת האובייקטים הפלסטיים המכריזים על עצמם כאלמנטים מעצימים –חוויה מנכרת של האובייקט החומרי אשר מייצרת מרחב מדומיין עבור האורגניזמים החיים.

בחלקו השני של המפגש עסקנו בתקופה שאחרי הפסחא: חג ה"קורפוס קריסטי" אשר מציין את התגשמותו של ישו בגוף. חג זה מהווה ניגוד לתקופת התענית. אלינה הציגה את הפרקטיקה התיאטרונית באנגליה של העלאת מחזות מיסטריה או מחזורי מחזות – הצגות/ אפיזודות קצרות של סיפורי הברית החדשה, המפוזרות בין 12 תחנות ברחבי העיר, ואנשי הקהילה עוברים ביניהן בסדר משתנה. אפיזודות אלה מוצגות על ידי הגילדות השונות הפועלות במקום.

התייחסנו בדיון בתופעה למספר אלמנטים מרכזיים: התגשמותו של הגוף באמצעות שחקנים חיים – חוויה משוחקת שנוצרת בה גם חוויה ממשית (השחקנים שגילמו את ישו עוברים כאב פיזי וסכנה אמיתית בתפקיד התובעני – מעין "אימיטציו קריסטי" אישי); הרחבת הדמויות השוליות של הסיפורים בכתבי הקודש, אשר מעוררות הזדהות; מפגש לימינאלי בעצם הצפיה ובצורך לפרק ולהבדיל בין הפרסונה של השחקן והדמות. כמו כן, בהצגות אלה באו לידי ביטוי מסרים דידקטיים חברתיים – לעיתים הן היו חתרניות מבחינה דתית, אך חיזקו במידה רבה את החובות והמוסדות החברתיים.


סיכום מפגש מס' 5 (26.1.2015)

מפגש זה הוקדש לדיון בחוויה האסתטית והתיאטרונית. קראנו את מאמרו של אדוארד בולו "הרוחק הנפשי כגורם באסתטיקה" ופרק מספרו של צחי זמיר, "Unethical Acts" מתוך הספר: Zamir, Tzachi. Acts. Michigan: University of Michigan Press, 2014. דנו בפוטנציאל הלימינאלי של התיאטרון הן עבור הצופה והן עבור השחקנים.

לאור המאמר של בולו, שאלנו האם ההפרדה בין הממשי למדומה מיושמת ע"י הצופה כתהליך של פרשנות או שמא הוא תכונה אינהרנטית של האומנות עצמה. בולו טוען שהצופה שואף להקטנת הרוחק האסתטי בעוד שהיצירה שואפת להגדלתו. העלינו דוגמאות לכך שהתיאטרון והקולנוע העכשווי נוטים דווקא לצמצם את מידת הרוחק ולערב את הצופה באופן שונה מזה שמניח בולו (לקחנו בחשבון כמובן שהמאמר המכונן הזה הוא מתחילת המאה ה-20). ביטול הרוחק, טוען בולו, מבטל את החוויה האסתטית; במצבים כאלה המציאות והבדיון מתלכדים, חודרים למציאות של הצופה ולא מאפשרים הבחנות בין המדומה לממשי. בהתבסס על הגדרתו של בולו את ציר הרוחק האסתטי, הדגשנו את האפשרות לאובדן הרוחק כחוויה לימינאלית. בעוד שהמאמר מציג כמה מקרים יוצאי-דופן של דלוזיה, העלינו כמה וכמה דוגמאות נפוצות למדי שבהן הרוחק האסתטי מתבטל ויוצר חוויה תיאטרונית שמטשטשת במכוון בין מציאות לבדיון. בתנועה על ציר הרוחק ע"פי בולו, התייחסנו ל: 1. התיאטרון כטקס (במקורותיו הקלאסיים וגם כיום) 2. יישום הרוחק האסתטי באופרה 3. יצירת רוחק אסתטי בתחום התיאטרון הטיפולי.

חלקו השני של המפגש הוקדש לדיון בשחקנים. קראנו את הפרק "Unethical Acts" מספרו של צחי זמיר העוסק בסוגיות אתיות הנוגעות לתחום המשחק. מצאנו כי הסוגיות האתיות שזמיר מעלה בנוגע למשחק קשורות לתחומים הלימינאליים בעבודת השחקן/ית. בהתבסס על הפרק ובאמצעות דוגמאות מן התיאטרון והקולנוע, בחנו קטגוריות מרכזיות שמטשטשות בין הזהות הפרטית של השחקן/ית לבין הדמות בגילומו/ה. למשל: שימוש בזיכרונות פרטיים, הפעלת הדמיון, חשיפה לחוויות טראומטיות, יצירת אינטימיות וחשיפה של אינטימיות, מופע פיזי, השפלה ועוד.


סיכום מפגש מס' 6 (9.3.2015)

במפגשי סמסטר ב' חברות/י הקבוצה יציגו ממחקרן/ם, בדגש על מושג הלימינאליות ובהתבסס על הרקע התאורטי שנבחן בסמסטר א'.

אלינה מלצר
מחקרה של אלינה עוסק בזיקות שבין הקוסמולוגיה הקדם-מודרנית לבין מבנים מטא-תאטרוניים במחזות שייקספיר.
כרקע לדיון, עיינו במאפייניה של הקוסמולוגיה הקדם-מודרנית, על מבנה יחסי ההכלה ההיררכיים והאנלוגיות הפנימיות בין תחומים שונים במסגרתה. המודל הקוסמי הקדם-מודרני הינו ביטוי מובהק של "מרכז מגדיר שוליים, שוליים מגדירים מרכז" מכיוון שתפישת-עולם זו מושתתת על יחס השוואתי בין תחומים סדורים המוגדרים זה על ידי זה ומשפיעים אחד על השני. 
מצאנו כי:
1. לפי תפישה קוסמולוגית זו, אין אפשרות רעיונית לקיומה של לימינאליות מדירה: מכיוון שאין תחום או אוכלוסייה שהינם "מחוץ" לבריאה האלוהית. לכל דבר יש מקום ותפקיד קבוע ביקום.
2. יחסי המרכז והשוליים (או חוץ ופנים) בתפישה זו הם הפוכים: הרבדים ה"נמוכים" והגשמיים ביותר בבריאה (כאלה שאפשר היה להגדיר כ"שוליים") נמצאים דווקא במרכז המערכת בעוד שהרבדים הגבוהים, המכוננים והמפעילים - נמצאים במסגרת החיצונית והמכילה ביותר. אם כן, מה שהיינו מצפים למצוא ב"שוליים" נמצא במרכז הקוסמולוגיה הקדם-מודרנית ואילו מה שהיינו מצפים למצוא ב"מרכז" נמצא למעשה בשוליים המקיפים את המכלול.
3. המערכת הקוסמולוגית הקדם מודרנית מזמינה התמודדות משמעותית עם לימינאליות מפני שהיא מושתתת על גבולות ותחומים קבועים שמכוננים את תפישת העולם, החברה והזהות. אם הגבולות מיטשטשים או נשברים, אם ישנו ערעור בהיררכיה וזליגה של הספרות הקוסמיות המוסדרות אל מעבר לתחומן – כל המערכת מתערערת. בהקשר זה, ציינו כי במציאות של סוף המאה ה-16/תחילת ה-17, התפישה הקוסמולוגית מאוימת ע"י  גילויים מדעיים חדשים ושינויים כלכליים וחברתיים שמאתגרים את המבנה המסורתי. 
 
להדגמת ביטויו של מבנה קוסמולוגי זה (וההתמודדות האפשרית עם ערעורו) ביצירתו של שייקספיר, עיינו במחזה אילוף הסוררת. בחנו את יחסי ההכלה והאנלוגיות הפנימיות שמתקיימות בין סיפור המסגרת של המחזה (כריסטופר סליי) לבין ההצגה שבתוך ההצגה אשר מתקיימת בתוכו (אילוף הסוררת). סיפור המסגרת של המחזה מציג בטלן שיכור בשם כריסטופר סליי אשר מתומרן להאמין שהוא למעשה אציל ושחייו עד כה, כפי שהוא זוכר אותם, אינם אלא הזיית טירוף. עיינו במטען הלימינאלי שטמון בדלוזיה של כריסטופר סליי הן מבחינה סוציולוגית והן כמטאפורה לאשליה אסתטית. מצאנו כי הלורד אשר יוזם ומוציא לפועל את המטמורפוזה של סליי, למעשה מערער גם את יסודות מעמדו שלו באמצעות המתיחה וכי סליי הוא אינו רק כלי שעשוע בידיו אלא גם מראה שמשקפת את המלאכותיות (ואולי גם הדלוזיה) שבמעמד חברתי כזה או אחר. לאחר מכן, בחנו את האנלוגיות המתקיימות בין המציאות של סליי לבין ההצגה המוצגת בפניו - "אילוף הסוררת" וראינו כי נחשפים במחזה תכנים חתרניים לאור ההשוואה. בבחינת המבנה המטא-תאטרוני של היצירה כמבנה שמתכתב עם הקוסמולוגיה הרווחת בעת כתיבתו, מצאנו כי המחזה יוצר דימוי של עולם שאינו שלם; כזה שיחסי השולט-נשלט בו אינם ברורים וחד-משמעיים וכי היחסים בין העולם הבדיוני הממסגר של היצירה לזה הממוסגר - אינם מציעים מסקנה שמרנית כפי שנראה לכאורה. 


שלומית כהן - סקלי
מחקרה של שלומית עוסק בקשרים שבין משפט ותיאטרון ומתמקד במקרים משפטיים אמיתיים שמצאו את דרכם לבימת התיאטרון.
מופעים אלו מאופיינים מעצם הגדרתם בשני מאפיינים מטא-תיאטורניים מובהקים (ע"פDrama, Metadrama and Percepction מאת הורנבי) האחד -- העובדה כי הם מתייחסים לאירועים ממשיים מן המציאות והשני -- קיומם של טקסים (במקרה הנ"ל – משפטיים) בתוך המופע עצמו.
בדיון עמדנו על כך כי האמצעים המטא-תיאטרוניים מגדירים את הבמה כמרחב לימנאלי. אמצעים מטא- תיאטורניים מנכיחים במקביל הן את המימד האשלייתי של המציאות הבדיונית והן את המציאות הקונקרטית של ההתרחשות הבימתית. מודעות כפולה זו מגדירה את המרחב הבימתי כמרחב לימינאלי שאינו בדיוני גם אם אינו המציאות כשלעצמה. למרחב כזה יש פוטנציאל טקסי של פעולה בתוך המציאות.
טקס מבקש ליצור חיבור עם מציאות קונקרטית שאינה נגישה כל העת (ללא הטקס) ולהוות פעולה בתוך המציאות היומיומית (יש משמעות לקיום הטקס, הוא יוצר משהו, משנה דבר מה, מעביר ממצב למצב). הצגות תיאטרון המבוססות על מקרים משפטיים אמתיים הן בעלות מימד טקסי שכזה. הצגות אלו מבקשות ליצור מפגש וחיבור עם מציאות אמתית שאינה תלויה בקיומה של המציאות הבדיונית ורואות את עצם פעולת ההצגה כפעולה של תיקון. הן משתמשות בזירה התיאטרונית כמקום ללקיחת אחריות ציבורית בו הקהילה מכירה בעוול שנעשה בה ומתקנת אותו בדרכה. באופן כזה מודגש ערכו הלימינאלי של המרחב הבימתי – דרך החוויה התיאטרונית יכולה החברה, 'המרכז', להתייחס אל אירוע הנמצא בשולי החברה ולתקן את הערעור שנוצר בו בעקבות הפשע, ערעור שהמערכת המשפטית לא הצליחה לשקם באופן מספק.
כמקרה בוחן התבוננו במחזה "משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א העוסק במקרה האונס בקיבוץ שומרת ובטיפול הבעייתי של מערכת המשפט במקרה זה. המחזה משופע במטא-תיאטרוניות ומהווה דוגמא בולטת לאופן שבו התיאטרון מבקש להצביע על עוולה מוסרית שנעשתה ובעצם ההצבעה על עוולה זו להגדיר מחדש את הגבולות החברתיים הלגיטימיים.

סיכום מפגש מס' 7 (20.4.2015)

לוטם פינצ'ובר

מחקרה של לוטם עוסק בייצוגים של ירושלים במנזרי נשים בסקסוניה המדיאבלית כפי שבא לידי ביטוי באמנות ופולחן.
כרקע לדיון קראנו מאמר מאת קרוליין ווקר ביינום:
 Bynum, Caroline Walker. “Women's Stories, Women's Symbols: A Critique of Victor Turner's Theory of Liminality,” in: Fragmentation and Redemption: Essays on Gender and the Human Body in Medieval Religion,by Caroline Walker Bynum, New York: Zone Books, 1992, pp. 27-52.

במאמר, ביינום בוחנת האם ניתן לישם את המושגים של טרנר (לימינאליות ודרמות חברתיות) ביחס לנשים בימי הביניים. מסקנתה היא שהמודל ה"יבש" של לימינאליות לא ניתן ליישום בחיי קדושות בימי הביניים. סיפורי קדושות מראים כי הנשים אינן עוברות "מהפך" ומצבן הקיומי לא משתנה באופן דרמטי במהלך חייהן. בהמשך, ניסנו ליישם את הרעיונות המופיעים במאמר ביחס למקרי בוחן ספציפיים במנזרי הנשים של סקסוניה המדיאבלית. לאחר הצגת מקרי הבוחן, דנו במצבן הבסיסי של נזירות בימי הביניים, בפרט לאחר רפורמות המנזרים אשר הדגישו את ההפרדה בין הנזירות לחברה וצמצמו את מגען עם העולם החיצוני. נקודות אלו באו לידי ביטוי גם בארגון הארכיטקטוני של במנזרים: מיקום המקהלה, חצרות פנימיות ועוד. יחד עם זאת, היו בתוך המנזר חללים ששייכותם הייתה משתנה, וניתן להגדירם כחללים לימינאליים: קפלות מסויימות שקהלן היה משתנה: הן היו מיועדות הן לנזירות והן לקהל הרחב בשעות מסויימות ביממה. חוויה של טרנספורמציה, בדומה ל"טקס-מעבר" התקיימה בחלל המנזר על ידי פעולות פולחניות ודבוציונאליות, כגון הליכה בעקבות ישו במסלול עלייה לרגל דמיוני. הפסיעה במסלול יחד עם הזדהות עם ישו הסובל העבירה את הנזירה לשלב טוב יותר באמצעות חוויה של התעלות רוחנית. יחד עם זאת מדובר בפעולות רפיטטיביות ולא בתהליך פשוט בעל שלבים של התחלה-אמצע-וסוף. ניתן להגדיר חוויות אלו כבעלות שלבים של דרמות חברתיות, כשהמטרה היא כפרה וישועה באמצעות השגת אינדולגנציות, אך יש להתייחס למודל של טרנר באופן גמיש יותר על מנת ליישמו על נזירות בימי הביניים. 


מרית רונן
המצב הלימינאלי מאפשר לחברות לעבד מתחים בנוגע לזהות הקולקטיבית וליצור זהויות חדשות. בעקבות ספרם של מיטשל וסניידר על פרותזה נרטיבית, ניתן לראות את תפקידם של נכים בטקסטים ספרותיים אנגלו-סקסונים כממלאים תפקיד כזה. נכים מייצגים את כלל המאמינים, ונכותם ותהליך הריפוי שלהם את התקדמות המאמינים לקראת גאולה. ככך, זהו ביטוי להגדרת המרכז על ידי השוליים: על מנת לסמל לחברת המיינסטרים את תהליך הגאולה הנוצרית, נעשה שימוש בסמלים מהשוליים כמכוננים לכלל החברה.

סיכום מפגש מס' 8 (3.5.2015)

משה יגור

בפרזנטציה שלי הצגנו אגו-דוקומנט של יהודי שהמיר את דתו לאסלאם תחת כפיה, ומתאר את קורותיו בדיעבד לקהל יהודי דובר עברית, לאחר שחזר ליהדות. הלימינאליות בולטת בתיאור בכמה מישורים: תהליך ההמרה, מעמדו בחברה המוסלמית שניסתה לקבלו לשורותיה (לפי דבריו), ושאיפתו 'להתקבל חזרה' לחברה היהודית, שאותה הוא רוצה לשכנע בכנות כוונותיו. בין השאר הוא עושה זאת באמצעות תיאור החוויה שלו כעולה לרגל למכה. העליה לרגל לפי טרנר היא חוויה לימינאלית, ועל אחת כמה וכמה כאשר היא מתוארת בטקסט שלפנינו כעליה חתרנית, תחת מסוה, המכוונת למעשה נגד האתר ונגד העולים לרגל, ומחבלת בחווית הקומוניטאס שאותה מבקשים עולי הרגל.


תמיר קרקסון
ברוך בן יצחק מטראני כמשכיל לימינאלי 
תנועת ההשכלה היהודית חדרה לאימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה הי"ט. אחד הבולטים במשכילים היהודים העות'מאנים היה ר' ברוך בן יצחק מטראני (הקרוי בקיצור בני"ם, 1919-1847), יליד קירקלראלי שהיגר בנעוריו לאדירנה הסמוכה, ונדד בחייו בין ערים שונות, ובהן וינה, ירושלים וערי בולגריה וסרביה של ימינו, שבהן התפרנס בדוחק כמורה, דרשן ומוכר ספרים. בהיותו בן 17 החל מטראני לכתוב בעיתונות העברית, ומאז פרסם מאות מאמרים בכתבי עת בעברית ובלאדינו, ייסד ארבעה כתבי עת משל עצמו, וכן חיבר ותרגם ספרים מסוגות שונות.
בהרצאה זו בחרתי למלא חלק מן החלל המחקרי הנוגע למטראני ולפועלו, ולהאיר את דמותו כמשכיל לימינאלי, בזיקה למתודולוגיה ולתכנים שבהם עסקנו בשנה האחרונה. פתחתי את ההרצאה בקריאתו של צ'קרברטי ל'פרובינציאליזציה של אירופה' (1992) ובהמשגות ישראליות מקבילות, כמצע רעיוני לדיון בהשכלה היהודית העות'מאנית. לאחר מכן הצגתי את דמותו של מטראני וניתחתי את ראשית תהליכי ההתמשכלות שלו, בשנות השישים של המאה הי"ט, כתהליכים של 'חציית סף' אל עבר ההשכלה, לאור המודלים של ון גנפ וטרנר. בשלב זה, הצגתי את הנהייה המתמדת של מטראני, בדומה לרבים מאנשי 'ההשכלה המתונה' באירופה, אחר 'דרך אמצעי'; 'דרך אמצעי' זו נדרשה לגשר, בראייתו, בין אורתודוקסיה מסתגרת, שאינה פתוחה ללימודים כלליים ולעידוד פרודוקטיביזציה, לבין השכלה 'נפרזה', המתנערת משמירת מצוות ומתפיסת הייחוד הלאומי היהודי ולשונו, ומבכרת את תרבות צרפת על פניהן.
בהמשך ההרצאה עסקתי בשוליוּת של המשכילים היהודים העות'מאנים בחברות שבהן חיו, באמצעות דוגמאות מחייו של מטראני. שוליות זו התבטאה, בין השאר, בעוני שאליו נקלעו רבים ממשכילים אלה, בנדודים שחוו חלקם ובפגיעות תכופות בכבודם. דנתי גם ביחסו של מטראני לתיאטרון, שנע בהדרגה מאהדה אליו בשנות השישים של המאה הי"ט (לרבות שימוש בו כפרקטיקה חינוכית), אל עבר גינויו בשלבים מאוחרים יותר, כאשר היה בעיני מטראני למזוהה עם השכלה 'נפרזה'.

סיכום מפגש מס' 9 (11.5.2015)

עדי בורטמן
לימינאליות בשדות הרגש: המבחן האופראי (מפגש פתוח)
בחיבור לדיונים הקודמים במדיום התאטרוני, המחקר האופראי עוסק במרחב הבימתי הלימינאלי (על המודעות הכפולה הנוצרת מתוכו) במידה לא מבוטלת – דוגמא חשובה היא האופן בו עליית הנשים הבדיוניות והנשים הממשיות המגלמות אותן בקולן ובגופן לבמה בתחילת המאה ה-17 חולל שינוי בתפיסת הנשים ויצר מרחב לימינאלי עתיר מסרים סותרים על מעמד האישה.
במפגש זה בחרתי לצאת מתוך המימד הבדיוני של המרחב הבימתי ולהתמקד בהקשריו למציאות הקונקרטית של מחבריו, של הקהל ושל החברה בתוכה היצירה נוצרה. מטרת המחקר שלי היא לבחון את המרחב הרגשי שמכונן את הסובייקט המודרני במחציתה השניה של המאה ה-19 מתוך תהליכי הלאומיות מחד, והמערך המשתנה בין דת לחילון מאידך. בחינה זו נעשית דרך האופרה האיטלקית על ייצוגי הרגש הייחודיים לה והשתנותם במהלך המאה ה-19. במהלך המפגש עסקתי בייצוג רגש הקנאה באופרה "אותלו" לוורדי דרך מספר סצנות מרכזיות, ובחנתי את האופן שבו האופרה מכוננת את התהליך הרגשי כמרחב לימינאלי. התמונה המרכזית בה עסקנו היא הסצנה שבה יאגו מחדיר באמצעות שיח מתוחכם את זרעי הקנאה לאותלו. האופרה, באמצעיה המוסיקליים, מעבירה לצופים את המהלך הרגשי המורחב על כל נפתוליו, ומהדהדת (דרך חיבור בין טקסט ומוסיקה וכן באמצעות הבימוי הספציפי) את האופן שבו המרחב החברתי "מתלכלך" בגורם רגשי אשר מערער את הסדר החברתי דרך טרנספורמציה מורכבת של האינדיבידואל האחר - המור. הקנאה מיוצגת כך כחוויה לימינאלית מטלטלת עבור היחיד וזהותו מחד, ועבור החברה העוטפת אותו מאידך. 

ליצירת קשר והצטרפות לקבוצה







כלים אישיים