הילכו השנים יחדיו? על אנשי רוח יהודים בגרמניה הנאורה

מתוך limudbchevruta

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

דמותו של ארנולד צוייג – מפגש ראשון, יום שלישי, 13.11.12, 18:00 – 20:00 הנחייה: יונתן שילה דיין

[נוכחים: יונתן, עדי, מרים, דוד, הנס, טדי, קתרין (7)]

אחרי פתיחה כללית של מרים, המשכנו לליבת המפגש שהתחילה בסקירה ביוגרפית של עדי אודות חייו של ארנולד צווייג. והמשכנו בקריאת המקורות שנשלחו מראש: מכתב של צווייג לפרויד, מכתב של קורט טוכולסקי לצווייג, ומאמר עיתונאי של צוויג שפורסם עם שובו לסקטור הסובייטי בברלין. בסופו של דבר הספקנו לקרוא רק את שני הטקסטים של צווייג ובמפגש השני, שעסק כולו בטוכולסקי, טיפלנו בטקסט השלישי.


1. מכתב צווייג לפרויד (ינואר 1934)

צווייג שיגר את המכתב לפרויד חודש ימים פחות או יותר לאחר הגעתו לחיפה, תחילת תקופת גלותו בפלשתינה (הוא הקפיד לטעון כי הוא גולה ולא מהגר). מאחר שהמכתב עוסק, גם אם באופן מרומז, ביחסיו של צווייג עם הציונות ועם הנדבך היהודי-גרמני בזהותו, הערנו כמה הערות ביחס לשני הנושאים קודם לקריאה: א. צווייג גדל בבית יהודי-מסורתי והתחנך על ברכי הציונות הבובריאנית. הוא הרבה לעסוק בשאלת היהודים, היה מעורה בפוליטיקה היהודית, והיה שותף לכמיהה 'לגילוי היהדות מחדש'. במובנים אלה, קיים צווייג דיאלוג רציני ועמוק עם הציונות, בעיקר הרוחנית. עם זאת, עוד קודם להגעתו ארצה גילה צווייג בציונות הלאומית-מדינית יסודות אלימים שהטרידו אותו, עד כי פנה לה גב במספר מובנים, עובדה שהעיבה על הגעתו לארץ-ישראל. ב. באותה תקופה כבר פנה לקריאה מרקסיסטית של הפוליטיקה היהודית וסבר כי רק אנטי-פשיזם ודמוקרטיה יכולים להבטיח את הקיום היהודי. הוא טען כי הסכנה האורבת ליהדות היא תודעתה הכוזבת (כבורגנית ובעלת ברית של המעמד השליט). ג. צווייג לא נמנה על מטפחי האשליות בנוגע לסימביוזה היהודית-גרמנית, ולצד זאת חשב כי לתרבות הגרמנית "אין פשר ללא תרומת היהודים". ד"ר עדי גורדון טוען כי חיוב הגרמניות לא ביטא מבחינתו התכחשות ליהדות. הן היהדות, והן הגרמניות היו באופן אמתי עמודי תווך בזהותו ואספקטים נוכחים בחייו ודעתו. במהלך הקריאה דנו במרכיב המטפורי בטרוניות הארוכות של צווייג בנוגע למערכת החימום המרכזית הקלוקלת במשכנו בחיפה. מול הטענה הזו יש שאמרו כי מדובר בעניין מטריאליסטי גרידא - צווייג פשוט התקשה להיקלט במזרח תיכון שהמודרנה טרם הגיעה אליו. מעבר לזה התייחסנו לביטויי האכזבה מהציונות המובאים במכתב, לרוח הייאוש הכללית, ולמצב הקיומי הקשה העולה מן המכתב, של מעין גולה כפול - מישהו שלא מוצא את מקומו בארץ היעד, אך גם החיק שהותיר מאחור (היהדות הגרמנית) נראה כדבר מתפורר.


2. המאמר 'קריאה להתעשתות'/'קריאה לתבונה' - אפריל 1949

התחלנו במתן רקע היסטורי כללי על ההתרחשויות שפעלו אז ברקע, ותרמו להתעצמות המתיחות הבינגושית: הסרת המצור מעל ברלין, ההכרזה על הקמת מדינה מערב-גרמנית, התפשטות 'התכנית לשיקום אירופה' של אמריקה למערב גרמניה ועוד. כל אלה לצד נסיבות חייו האישיות של צווייג באותה תקופה, וחיבוק הדב שהעניקו לו השלטונות הסובייטים כ'כוכב תרבות' (ומה הם ציפו בתמורה). נקודות שעלו לדיון: א. השילוב בין טרמינולוגיה של פסיכולוגית ההמונים של פרויד (שצווייג מאד נמשך אחריה) לבין טרמינולוגיה מרקסיסטית מובהקת. ב. אימוץ הלשון הבולשביקית, ושיבוח הסוציאליזם בגרסה הסובייטית, תוך השמטת כל ביקורת ביחס לסובייטים, ביקורת אותה השמיע צווייג במכתבים אישיים ובפומבי במהלך שנות ה-30. ג. העדר הנימה האישית - עדי טענה שהמאמר נקרא כפמפלט, ולא כנייר עמדה של סופר ותיק וחשוב. ד. העדפת ההתייצבות הבלתי מסויגת ל'צידם של המנצחים', על פני ספקנות אינטלקטואלית (?) למען שרטוט מפה פוליטית מופשטת המורכבת ממזרח שוחר שלום מול מערב אימפריאליסטי, קפיטליסטי ולוחמני; מעמד פועלים מגובש מול תאבה קפיטליסטית.


דמותו של קורט טוכולסקי - מפגש שני, יום רביעי, 28.11.12, 16:45 – 18:45 הנחייה: עדי לבני

[נוכחים: יונתן, עדי, מרים, עפר, דוד, רועי, טדי, קתרין, יאן, אפרים, ימימה, ג'ני, הנס, שרי (14)]

המפגש נפתח בהצגת הביוגרפיה של טוכולסקי (1890-1935), אחד מהאינטלקטואלים היהודים הבולטים ברפובליקת ויימאר. בדומה לארנולד צוויג, בו עסקנו במפגש הקודם, גם עבור טוכולסקי הייתה מלחמת העולם הראשונה לאירוע מעצב, בעקבותיו נשבע לפציפיזם. בנוסף להיותו פציפיסט, טוכולסקי היה סוציאל דמוקרט ומבקר חריף של היסודות הסמכותניים ברפובליקת ויימאר. בניגוד לצוויג, שהפך לציוני ולאחר מכן לקומוניסט, טוכולסקי התכחש לשני האיזמים הגדולים ביותר של המאה העשרים: לאומיות וקומוניזם.


Wir Negativen


העקרונות שעמדו במרכז תפיסת עולמו של טוכולסקי באו היטב לידי ביטוי בטקסט Wir Negativen מ-1919 אותו קראנו כחומר רקע למפגש. הטקסט פורסם בשבועון השמאלי Die Welt Bühne, שטוכולסקי היה אחד מעורכיו והכותבים הדומיננטיים בו (תחת חמישה שמות עט שונים). טוכולסקי מציג בטקסט את תפיסת עולמו לפרטיה, כשהוא מבהיר מדוע ממשיך השמאל הגרמני "לשלול" ולבקר, גם לאחר תום המלחמה ולאחר כינון הרפובליקה.


מכתב טוכולסקי לצוויג

המשכנו בקריאת מכתבו של טוכולסקי לצוויג שקיבלנו כבר לקראת המפגש הקודם. טוכולסקי כתב לצוויג שבוע לפני מותו הפתאומי בדצמבר 1935. עובדה זו, לצד אופיו הרטרוספקטיבי של המכתב, היא שהפכה אותו למעין דין וחשבון אחרון, בעיקר בסוגיית יחסו אל היהדות. במכתב מציין טוכולסקי, שהמיר את דתו ב-1911, שהוא מבין כעת שלא באמת ניתן לעזוב את היהדות. אלא שבו בעת, הוא מטיח ביקורת חריפה ביהדות גרמניה, שבעבר כמו כיום (בשנות השלושים) מתנערת מאחריות על גורלה. בעת ההיא בפרט, טען טוכולסקי, נטייה זו באה לידי ביטוי בסירוב לעזוב את גרמניה, תוך התכחשות למשמעות של עליית הנאצים לשלטון.


Herr Wendriner steht unter der Diktatur

בהמשך קראנו את הטקסט Herr Wendriner steht unter der Diktatur (מר ונדרינר תחת שלטון הדיקטטורה, 1930), האחרון בסדרה של טקסטים סאטיריים קצרים בהם מציג טוכולסקי תיאור נלעג של יהודי גרמני בורגני ואופורטוניסט. הטקסט הנוכחי עוסק בתגובה הסתגלנית והמתכחשת של אותו ונדרינר להתגברות כוחה של המפלגה הנאצית בבחירות 1930. הדיון עסק בביקורתו של טוכולסקי כלפי הבורגנות היהודית-גרמנית כפי שהיא עולה מן הטקסט:

• יחסם של היהודים הגרמנים ליהודים המזרח אירופיים, ה"אוסט יודן"

• התייחסות אינסטרומנטלית אל הפוליטיקה, כמעין זרוע של הכלכלה: ונדרינר מציין כי הנאצים, בניגוד לקומוניסטים, "לפחות לא נכנסים לנו לתוך הכיס"

• התמיכה הנלהבת במלחמת העולם הראשונה וההתנערות לאחר מכן מאחריות לתוצאותיה

• המנעות מנקיטת עמדה איתנה כלפי מגמות אנטי-דמוקרטיות או זעזועים פוליטיים, כל עוד אין להם השלכות ישירות על חייו של הפרט .

סדרת "מר ונדרינר" הובילה רבים, ביניהם גרשום שלום (שיעמוד במרכז המפגש הבא), להתקומם על טוכולסקי בשל הדימוי הלא מחמיא של היהודי המוצג בה. טוכולסקי מתייחס לביקורת זו כשבמכתבו לצוויג הוא מתכחש לטענה שהוא אנטישמי יהודי, אולם מבהיר שדמותו של ונדרינר אכן משקפת את ביקורתו כלפי החברה היהודית ובפרט כלפי "פחדנותה". אף על פי כן, אחת הנקודות שעלו בדיון היא על אף שלא ניתן להתכחש ליהדותו של מר ונדרינר, ניתן בכל זאת לקרוא את הטקסטים גם כביקורת כלפי הבורגנות הגרמנית בכללותה (שהייתה מרכזית בתפיסת העולם של טוכולסקי, כפי שעולה בבירור מהטקסט (Wir Negativen, כשהבורגנות היהודית מהווה רק מקרה פרטני שלה.


דמותו של גרשם שלום – מפגש שלישי, יום רביעי, 5.12.12, 16:45 – 18:45 הנחייה: מרים סמט

[נוכחים: יונתן, עדי, מרים, עפר, דוד, איזבל, טדי, קתרין, יאן, ימימה, הנס, שרי (12)]


מברלין לירושלים

לקראת המפגש קראנו פרקים מספרו של שלום "מברלין לירושלים" המתאר את דרכו מהבורגנות היהודית המתבוללת בברלין אל משרת מרצה לקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים. עסקנו בייחודיות של דמותו לאור שתי הדמויות האחרות שהוצגו בסדרה ולאור הדמויות שהוצגו בשנה שעברה. לשלום, להבדיל מאותם דמויות חש את הקשר לזהות היהודית כבר מגיל מאד צעיר וניהל את דרכיו כך שהלך וחיזק אותה, למרות התנגדותה של משפחתו (בעיקר אביו ואחיו), הן מבחינת הצטרפות למסגרות יהודיות במהלך חייו (תנועת נוער, ההגירה ליישוב היהודי בפלשתינה) הן מבחינת תחומי ההתמחות האקדמיים שלו.


יהודים וגרמנים

קראנו גם מסתו "יהודים וגרמנים" בה עסק באפשרותו של שיח בין יהודים גרמנים לאחר השואה. שהעידה על יחסו אל השואה כאל נקודת משבר ביחסי יהודים וגרמנים בכלל ולא רק סביב תקופת המלחמה. שלום יוצא כנד ה"הונאה העצמית" בלשונו, של הבורגנות היהודית בגרמניה ומראה כיצד התבטאה הן ביחסה של הסביבה אל היהודים הגרמנים אך גם במתחים הרבים ששרו בתוך הקהילה היהודית שבעצם הלכה ונפרדה לגורמים עם קבלת האמנציפציה.


סיכום הסדרה הראשונה – מפגש רביעי, יום רביעי 5.12.12 19:00 – 20:30 הנחהו: יונתן שילה-דיין, עדי לבני ומרים סמט

[נוכחים: יונתן, עדי, מרים, עפר, דוד, איזבל, טדי, קתרין, יאן, ימימה, הנס, שרי (12)]

המפגש המסכם הוקדש לדיון על אודות שלוש הדמויות בהן עסקנו: ארנולד צוויג, קורט טוכולסקי וגרשם שלום כשבבסיסו השאלה: מה היתה חווית היהדות, או חווית "היות יהודי" עבורם, וכיצד עיצבה את עולמם והשקפותיהם? ביקשנו לערוך השוואה בין האופנים השונים בהם פירשו את יהדותם והקשר בין תפיסותיהם אלו לבין העמדות האינטלקטואליות והפוליטיות בהן נקטו. החלק הראשון של הדיון עסק בתפיסתו של שלום את טוכולוסקי כאנטישמי יהודי: האם תפיסה זו היא תוצר של התיאור הלא מחמיא של דמות היהודי כפי שגילמהּ טוכולסקי בדמותו של מר ונדרינר? או שמא מדובר בביקורת עמוקה יותר, כזו שמקורה בפרישתו של טוכולסקי מהכלל היהודי ובאימוץ עמדה מוסרית "עיוורת צבעים" – הומניסטית ואוניברסלית – במסגרתה לזהותו כיהודי אין משקל?

בהמשך עסק הדיון באופן בו ראה כל אחד מהאינטלקטואלים הללו את היחסים בין יהודים וגרמנים לאור התפיסה ההיסטורית של ה"סימביוזה היהודית-גרמנית" ומנגד, לאחר השואה, לאור מה שתואר על ידי דן דינר כ"סימביוזה שלילית".

כלים אישיים