החפץ כטקסט תרבותי
מתוך limudbchevruta
תוכן עניינים |
על הקבוצה
הקבוצה עוסקת בשאלות של תוכן ומשמעות שנוצקו לחפצים על ידי הצורות המרכיבות אותם. לצורך כך, תתמקד קבוצת הדיון בתיאוריית ההתקבלות ובגישה הסמיוטית.
בהתבסס על תיאוריית ההתקבלות, תבחן קבוצת הדיון חפצים ייחודיים, מהיבטים שונים, ובהם קהל היעד של החפצים השונים וכיצד קהל זה מקבל/קיבל אותם, וזאת, בין היתר, באמצעות הסגנון, החומר והטכניקה אשר שימשו את היוצר בהליך יצירת החפץ. כלומר, הקבוצה תבקש להעביר את הזרקור אל הצופה בן זמנן של היצירות ותנסה להתבונן ביצירות מנקודת מבטו של צופה זה. בנוסף, בהתאם לגישה הסמיוטית, הקבוצה תבחן את ההֵקשר שבו נוצרו והוצגו היצירות האמורות, ומַהם התכנים שהועברו דרכן.
- נושא הדיון הינו אינטרדיסציפלינרי ופונה לחוקרי התרבות החומרית לסוגיה ולתקופותיה. לפיכך, הקבוצה תכלול תלמידי מחקר אשר עניינם המחקרי הוא תרבות חומרית ודימויים חזותיים, ממגוון תחומים וחוגים (תולדות האמנות, ארכיאולוגיה, מקרא, לימודי אירופה, אסלאם ומזה"ת, פולקלור, פילוסופיה, אנתרופולוגיה ועוד).
- הקבוצה תתכנס אחת לחודש למפגש בן כשעתיים בקמפוס הר הצופים. בכל מפגש יציג אחד המשתתפים את נושא מחקרו ויערוך ניתוח של הנושא על פי הגישות המתודולוגיות שבמרכז קבוצת הדיון. לאחר מכן יתנהל שיח ומתן פידבק להצגה זו. מפגש אחד מתוכנן להתקיים מחוץ לכותלי האוניברסיטה ולכלול סיור מודרך במוזיאון. כמו כן, במהלך השנה הקבוצה תארח מומחים שיציגו ממחקריהם הרלוונטיים לנושא הדיון.
- לקראת סוף שנת הפעילות יקיימו חברי הקבוצה כנס שאליו יוזמנו מרצים ותלמידים מפקולטות שונות, ובו יוצגו הגישות המתודולוגיות שעומדות בבסיס קבוצת הדיון. התלמידים יציגו את הנושאים השונים שעלו בדיונים במהלך השנה, ולאחר ההרצאות יתקיים פאנל שיאפשר שיח ותגובות. כנס זה יאפשר חשיפה רחבה יותר למחקרי חברי הקבוצה ויחתום את הפעילות השנתית.
המעוניינים להצטרף לקבוצה, מתבקשים לשלוח קורות חיים ומכתב פנייה המפרט את תחומי המחקר והעניין, הרקע האקדמי והמוטיבציה להשתתפות בפרויקט. את הפרטים יש לשלוח לדנה ברוסטובסקי גלבוע
חברי הקבוצה
- דנה ברוסטובסקי גלבוע, החוג ללימודי האסלאם והמזה"ת
- הו-גו קנג, המכון לארכיאולוגיה
- נטע בר יוסף בודנר, פורום אירופה
- ליאת נאה, המכון לארכיאולוגיה
- הדס פישר-רוזנברג, התוכנית הבין-תחומית (תחום: היסטוריה כללית), אוניברסיטת תל אביב
- בת-עמי ארצי, החוג ללימודים רומאניים ולטינו-אמריקאיים
- שרון חליפא-גואטה, החוג לתולדות האמנות
- נועה מיליקובסקי-מרינברג, התכנית ללימודי תרבות
- עדו ליטמנוביץ', החוג לפילוסופיה
- נטע אמיר, פורום אירופה
מפגש ראשון
יום שני, 4.4.2011, חדר 2101
המפגש הראשון נפתח בהיכרות, הגדרת יעדים ותיאום ציפיות.
בחלקו השני של המפגש הוצגה סקירה קצרה של הבסיס התיאורטי לדיון, תוך הצגת מאמר לדוגמא:
- תיאוריית ההתקבלות: תיאוריה שהתפתחה בתחום הספרות ואומצה בהמשך על ידי דיסציפלינות רבות, אשר מתייחסת אל הקריאה כחוויה, ומתמקדת בשאלה 'כיצד חווה הקורא את הטקסט?'. היסטוריון אמנות הנשען על מתודולוגיה זו ידגיש את נקודת מבטו של הצופה ביצירה, ולא של האמן שיצר אותה. גישה זו, אפוא, מעמידה במרכז את הדיאלוג הנוצר בין הצופה ליצירה.
- סמיוטיקה: גישה זו משלבת במיטבה בין תוכן להקשר, ומנסה לבאר משמעות היסטורית, חברתית ותרבותית של סימנים. תחום מחקר זה קשור קשר הדוק עם דיסציפלינות אחרות, כמו פסיכולוגיה קוגניטיבית, ניתוח פנומנולוגי, בלשנות סטרוקטורליסטית וקוגניטיבית, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ועוד. המחקר הסמיוטי מעשיר את הבנתן של שתי התופעות – הן החברתית והן האמנותית.
- המאמר שהוצג כדוגמא המיישמת את המתודולוגיות שלעיל: Gülru Necipoğlu, "Süleyman the Magnificent and the Representation of Power in the Context of Ottoman-Hapsburg-Papal Rivalry", The Art Bulletin, Vol. 71, No. 3, 1989, pp. 401-427. במרכז המאמר מוצג כיסוי ראש (קסדה/כתר) שיוּצַר ב-1532 על ידי אמנים ונציאנים עבור סלימאן המפואר. הכותבת ממקמת את כיסוי הראש הייחודי בקונטקסט של 'היריבות המשולשת' בין העות'מאנים, שושלת הפסבורג ומוסד האפיפיורוּת. טענתה המרכזית היא שסמלי סטאטוס מלכותיים שאינם אסלאמיים הוצגו כפריטי תהלוכות ואביזרי במה בטקסים עות'מאניים ראוותניים, וכּוּונו בראש ובראשונה כדי להעביר תביעות עות'מאניות אימפריאליות אל הקהל האירופאי – דרך שיח מערבי של כוח.
לסיום המפגש נערך דיון סביב הגדרת המושג "חפץ" .
מפגש שני
יום שני, 16.5.2011, המכון לארכיאולוגיה
מדריכות אורחות:
- אורה מזר, המכון לארכיאולוגיה
- אורטל הרוש, המכון לארכיאולוגיה
המפגש התקיים במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, אחד מן המבנים הראשונים שהוקמו באוניברסיטה. במכון מתקיימות הרצאות פרונטליות ולימוד מעשי (באמצעות חדרי אוספים לימודיים והדמיית עבודת שטח), אך למעשה עיקר הפעילות שנעשית בו היא עבודת עיבוד החומר מחפירות שונות. המכון משמש לאכסון ממצאים (פרהיסטוריות, מקראיות, קלאסיות, ומוסלמיות), תיעודם (ציורם, צילומם), ועיבודם לקראת פרסום סופי (בשלבי הרפאות, בחירת הפריטים שיופיעו בדו"ח החפירה, העיבוד הגראפי ועוד). הפעילות כוללת גם שירותי מעבדה רבים הניתנים לצוותי החפירות (למשל בדיקות פטרוגרפיות, המעידות על הרכבו של החומר ומכאן על מוצאו). בסיום עבודת הפרסום הממצאים מועברים לרשות העתיקות. במובן זה, המכון הוא אחד מן המוסדות האקדמיים הבולטים העובדים באופן ישיר עם "חפצים", מנתחים את הקשרם ומביאים בסופו של דבר להצגתם לציבור הרחב (במוזיאונים או באמצעות הספרות המקצועית).
הפגישה כללה שלושה חלקים:
חלק ראשון: הסבר מפיה של אורה מזר, קרמיקאית ורפאית, שדיברה על תהליך הרפאות והציגה דוגמאות מעבודתה בתל רחוב. שוחחנו על תהליך הטיפולוגיה ("תורת הטיפוסים"), המאפשר לארכיאולוגים להשוות בין כלי קראמיקה ולשער את תארוכם ושיוכם הרגיונאלי.
חלק שני: הסבר מפיה של אורטל הרוש, תלמידת מ.א. לארכיאולוגיה מקראית, אודות מעבדת המצלמה התלת-ממדית הפועלת במכון. המצלמה מסייעת לארכיאולוגים לצייר במהירות ובדיוק רב שברי קראמיקה, לפיהם ארכיאולוגים יכולים לתארך שכבות באתר ארכיאולוגי. המצלמה היא פרויקט חדש יחסית, והיא נמצאת בפיתוח מתמיד – כעת היא מסוגלת גם לדמות צבע וטקסטורה של חפצים. אורטל הדגישה שהמעבדה מטפלת בפרויקטים רבים שאינם מתחום הארכיאולוגיה (למשל: השוואה בין קרני יחמורים עבור גן החיות התנכ"י; הדמיית הפסל נמרוד של דנציגר לקראת התערוכה "70 שנה לבית נכות היהודים").
חלק שלישי: ליאת נאה הציגה חלק מעבודת המ.א. שלה, העוסקת בכלי קראמיקה זעירים ממקדש מתקופת הברונזה התיכונה (חלק מן התקופה המכונה ה"כנענית") בנהריה. בתחילת ההסבר בחנו בעצמנו שבעתנים, וראינו כי בדרך כלל מדובר בכלים גסים שנוצרו במהירות, מחומר שלא עובד היטב ונצרף בצריפה מהירה ולא יעילה, ללא עיטור או קישוט. הכלים הונחו בהמוניהם כמנחות על במה פולחנית בנהריה, לצד מנחות יקרות ערך, כמו תכשיטי כסף וזהב, ואפילו לצד כלי קראמיקה זעירים שדווקא עובדו ועוטרו בהשקעה רבה יחסית. שוחחנו על תוצאות בדיקות מעבדה שגילו כי כל הכלים, למרות השונות ביניהם, נוצרו באופן מקומי בנהריה, וכי הם הכילו שמנים ריחניים מסוגים שונים, אך לא שימשו לתאורה. הנושא עורר דיון בנוגע להלך המחשבה שעמד מאחורי ההשקעה הדלה בכלים הללו, למרות חשיבותם הפולחנית הניכרת ולמרות שהוצגו לראווה.
לסיכום, במהלך המפגש נחשפנו לתהליך העבודה הארכיאולוגי, לשאלות ארכיאולוגיות ולמתודלוגיות העומדות לרשותו של הארכיאולוג בבואו לחפש "תשובות". המפגש המחיש כיצד ממצאים ארכיאולוגים עשויים להיות חפצים "אילמים" שנתונים לפרשנות מגוונת, ובה בעת לספר סיפור מלא ומפורט אודות חיים ותרבויות שאינם קיימים עוד.
מפגש שלישי
יום רביעי, 10.8.2011, חדר 2101
את הדיון, שעסק בחפץ המוזיאלי, הנחתה נועה מיליקובסקי-מרינברג.
בראשית הדיון נדרשנו לתרגיל מחשבתי, שבו כל אחד סיפר על חוויה מוזיאלית הקשורה בחפץ מסוים (אובייקטים מוזיאלים שעלו, לדוגמא: מומיה, דיוקן של פרנסיס בייקון, פסלון סלג'וקי, ציור של קנדינסקי). בהמשך, ומהלך הדיון, שבנו אל החוויות בהקשרים שונים ותהינו יחד מדוע חפצים אלה נמצאים במוזיאון ומדוע נחקקו דווקא הם בזיכרוננו.
הטקסטים שעמדו במרכז הדיון:
Paul Valéry, “The problem of Museums”, in The Collected Works of Paul Valery, 1960, New York, Vol. 12. pp. 202-206.
Theodor W. Adorno, “Valery Proust Museum”, in Prisms, 1983 (1967), pp. 175-185.
בעזרת הרהוריו של המשורר פול ואלרי (הטקסט הראשון לעיל) בעקבות ביקורו בלובר, עלו לדיון שאלון כגון: מה קורה ליצירות האמנות במוזיאון? כיצד הן מתפרשות, ואילו משמעויות מוענקות להן? כיצד הן משפיעות עלינו? הטקסט של אדורנו (הטקסט השני לעיל) מעמיד כנגד עמדתו של ואלרי את התייחסותו של מרסל פרוסט לחוויה המוזיאלית, כפי שהיא משולבת ומוטמעת בתוך יצירתו בעקבות הזמן האבוד.
נקודת המוצא של הדיון עסקה אמנם ביצירות אמנות, שהן אובייקטים בעלי תכונות מסוימות, אך יש לשאלות אלו השלכה על מגוון האובייקטים המוצגים במוזיאון, גם כשהם לא מוגדרים כ'אמנות', וכן על מהותם ותפקידם של המוזיאונים עצמם.
פרטי קריאה נוספים שעלו במהלך הדיון:
אזולאי אריאלה, אימון לאמנות: ביקורת הכלכלה המוזיאלית, תל אביב, תשנ"ט. (בהקשר הזה, פרקים 2-4).
Donald Preziosi, “Art History and Museology: Rendeing the Visible Legible”, in Sharon MacDonald (ed.), A Companion to Museum Studies, Oxford and Malden, MA, 2006, pp. 50-63.
מפגש רביעי
יום שני, 24.10.11, מוזיאון ישראל
מדריכה אורחת:
- מיכל ספיא באר
נושא המפגש היה זיוף ושכפול בחלל המוזיאלי. בניגוד למפגשנו הקודמים שנערכו באוניברסיטה, נפגשנו הפעם במוזיאון ישראל והדיון התקיים בתוך החלל שבו מוצגים החפצים שבמרכז שיחתנו: בהנחה שהמוזיאון הוא מוסד המלמד אודות העבר והאחר, האם שימוש בשכפולים הוא לגיטימי? האם במוסד המתפאר בהצגת חפצי מקור יש מקום לשכפול? מה תפקיד השכפולים הללו, ומה מקומם ביחס למקור? מהו מקומו של הזיוף במוזיאון? מה בין זיוף לשכפול? מה לגבי חיקוי? ומה מקומם של כל אלה במוזיאון לאמנות, בניגוד למקומם במוזיאונים אחרים (היסטוריים, למשל)?
את הסיור התחלנו באגף לתרבויות רחוקות, בגלריה האפריקאית, שם התבוננו במסיכות אפריקאיות מן המאות ה-19-20 והעברנו בינינו מסיכה שנראית "אותנטית" אולם היא משמשת כאמצעי המחשה בלבד עבור מדריכי המוזיאון. האוסף עצמו כולל מסיכות רבות נוספות, חלקן נמצאו כ"לא אמינות" (זיופים או חיקויים), ולכן הוחרמו מן האוסף.
משם המשכנו לאגף לארכיאולוגיה והתבוננו בשחזור קבר אבות מן המאה ה-7 לפנה"ס, שבתוכו התגלה אחד מהממצאים הארכיאולוגים החשובים: ברכת כהנים. שחזורו מציג את תוכן הקבורה כפי שנמצאו בידי ארכיאולוגים: שלד וסביבו שלל חפצים. השלד בתצוגה, כמו שאר עצמות ושרידי בני האדם במוזיאון ישראל, אינם אמיתיים, וככל הנראה גם כלי החרס המוצגים אינם הכלים שנמצאו במקור. שחזור זה העלה לדיון שאלות חשובות: מדוע לשחזר משהו שיש בנמצא? האם הכרחי להציג עצמות בני אדם? מה מעמדו של השחזור? מה הוא משרת? מהו האפקט הרגשי המושג באמצעות שחזור, אל מול זה המושג על ידי החפץ המקורי?
באותו חלל התמקדנו בתבליט לכיש (המאה ה-8 לפנה"ס), המתאר את כיבוש לכיש על ידי מלך אשור סנחריב. התבליט נמצא בננווה בירת אשור ומוצג כיום ב-British Museum. התבליט המוצג במוזיאון ישראל הינו העתק של קטע מן התבליט. בדיון שהתעורר בעקבות היותו העתק ולא מקור, עלה גם מקומו של האוצר בהצגת החפץ ובהעברת סיפור מנקודת מבט ברורה אחת.
מפגש חמישי
יום חמישי, 24.11.11, חדר 2101
נטע בר-יוסף בודנר הציגה במפגש זה מצגת המבוססת על נושא הדוקטורט שלה: ההשפעה של ירושלים על אדריכלות אירופית, ובפרט קבוצה של מבנים מהמאות ה-11-12 באיטליה שהם העתק של הרוטונדה של כנסיית הקבר. המחקר נוגע בהיבטים ארכיטקטוניים של העברה, כלומר באופן בו העתיקו את הרוטונדה מבחינה פיזית ובפרשנות המקומית של הסגנון האדריכלי בכל מקום. כנסיית הקבר עצמה היא מבנה אינטרוברטי, זאת אומרת מבנה
בסיור במוזיאון ישראל (ר' מפגש רביעי) עלתה שאלת מקוריותו של חפץ. השאלה מתחדדת סביב שאלת השכפול, למשל אם נעשו חפצי אמנות באופן תעשייתי בייצור המוני האם כל אחד מהסדרה ראוי להצגה במוזיאון? מה המשקל של האיכות האמנותית? של תאריך הייצור? האם כל חפץ ישן הוא חפץ מעניין ומה דינה של פרפרזה מאוחרת על חפץ עתיק? בדיון אודות העתקים אדריכליים של כנסיית הקבר עלתה אותה השאלה: האם בניין שנבנה בהשראת בניין אחר הוא יצירה ייחודית? מה המשמעות של העובדה שנעשו רבבות העתקים של כנסיית הקבר - האם זוהי סדרה או אוסף פריטים יחידים? איפה בא לידי ביטוי מימד הזמן או האיכות האמנותית של הבנייה? ניסינו לקשור בין דיון על חפצים לבין דיון על ארכיטקטורה מתוך שאלת השימושיות ושאלת הבעלות.
אחת הדרכים בהן הועברה קדושה מירושלים לאירופה היא תעשיית השרידים הקדושים וכלי קיבוליהם. אלו מזכרות מארץ הקודש שהוצמדו למקומות הקדושים על מנת שבאמצעות המגע עם הקדושה משהו ממנה ידבק בחפץ וניתן יהיה לקחת הביתה בבואה או שריד של המקום הקדוש. המבנים המונומנטאליים שהעתיקו באירופה את המקומות הקדושים נשענו הן על הרעיון של העברת קודשה במגע והן על קונבנציות הייצוג של המקומות הקדושים באמנות זעירה. למשל, כנסיות אליהן הביאו שקי אדמה מירושלים, או כנסיות שנבנו בדמותה של הרוטונדה של כנסיית הקבר כפי שיוצגה על גבי אמפולות או קופסאות שרידים ולא כפי שהיא במציאות. בדומה לרצון של האינדיבידואל לקנות לעצמו בעלות על משהו מהמקום הקדוש באמצעות קניית שריד מהאתר, קהילות באירופה רצו להקנות לעצמן בעלות על משהו מניצוץ הקדושה של האתרים הקדושים על ידי שכפולם ובנייתם לראווה בלב הקהילה כ'ירושלים' שלה. הרצון של היחיד להיות בעל חפץ יכול להיות מקביל לרצון של קהילה להיות בעלת בניין. ההקבלה בין העתקי כנסיית הקבר לבין אמנות זעירה וחפצים בכלל קשורה בטיפוס המבנים. על פי רוב העתקים של כנסיית הקבר באירופה הם ביוולנטים - זאת אומרת שהחלל הפנימי דומה במשקלו לחזות החיצונית - המבנה נועד להכיל חלל אבל גם להראות כפסל. תפיסה זו של המבנה כאובייקט שעומד חופשי ונועד ללכוד את המבט ממרחקים נובע בין היתר מההישענות של האדריכלים על ייצוגים דו ממדיים או זעירים של כנסיית הקבר. בנוסף, קנה המידה הקטן של המבנים, היכולת להקיף אותם, הצורה הפשוטה ההרכזית מאפשרת לדון בהבדלים בין בניין הרכזי, אובייקט, פסל וחפץ.
מפגש שישי
יום שני, 26.12.11, חדר 2101
במפגש זה הציגה בת-עמי ארצי את המחקר שערכה במסגרת התיזה של התואר השני. מחקרה התמקד בקיפו מס' 936, שהינו חלק מאוסף מימן.
הקיפו הינו מכשיר עשוי חבלים וקשרים ששימש לתיעוד בקרב תרבויות האנדים. תחילת השימוש בחפץ זה אינו מתועד, אך החוקרים מניחים כי הוא נוצר בתקופת האופק התיכון (600-1100 לספירה), תקופה בה התפתחו המדינות הקדומות ביותר באנדים. תחת שלטונה של האימפריה האינקאית זכה הקיפו לעדנה, הוא שוכלל ופותח והגיע לרמת מורכבות גבוהה.
- הקיפו הסטטיסטי / מספרי: את שיטת התיעוד המספרי פענח חוקר ושמו לוק בתחילת המאה ה-20, שהראה כי המידע המספרי תועד בשיטה עשרונית שכללה קשרים ברמות שונות. לאור גילוי זה, ניתן לקרוא את התוכן המספרי של הקיפו אך לא ניתן לקרוא מה הוא הדבר שנספר אשר מיוצג על ידי צבעו של החוט.
- הקיפו הקאלנדרי : הקיפו הקלאנדרי הוא קיפו אשר חוטיו או סכום קשריו מתקשרים לתופעות אסטרונומיות.
- הקיפו הנרטיבי / הלא מספרי: הקיפו הנרטיבי הוא האניגמאטי ביותר, כשליש מהקיפו המוכרים מן האוספים השונים לא מצייתים לקוד העשרוני שזיהה לוק – אלו חשודים כמכילים מידע שאינו מספרי. מן העדות של הכרוניקאים וממסמכים ששכתבו מידע שהוצא מקיפו אנו יודעים כי הקיפו אכן הכיל גם מידע שאינו מספרי.
יתכן מאד כי קיפו מס' 936 מאוסף מימן שייך לסוג המכיל מידע שאינו מספרי, זאת לאור העובדה כי הוא כולל שלושה מאפיינים שהופכים אותו לחריג:
- ריבוי של צבעים ושלובי צבעים על חוט אחד, כאמור, הצבע במהותו מכיל מידע שאינו מספרי.
- מיעוט של קשרים, רק 40% מן החבלים מכילים קשרים.
- ריבוי של חוטי משנה (הנסמכים אל החוט המחובר אל החבל הראשי), 73% מן החוטים בקיפו זה הם חוטי משנה.
בדיון התייחסנו גם לפרק "תכניות ואותיות שאולות" מספרו של ג'ארד מ. דיימונד "רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם" (פרק 12, עמ' 168-186), בו הוא מתייחס לשאלת התפתחות הכתב בעולם העתיק ומה הם התנאים המוקדמים לכך. את אימפריית האינקה הוא מזכיר בפרק פעמיים כסוג של חידה:
- "כמובן, יש עמים (ובראשם האינקה) שהצליחו לנהל אימפריות בלי כתב..."
- "אחת החברות האלה, שנראית חידה בעינינו... הייתה אימפריה מהגדולות בעולם בשנת 1520 לספירה, אימפריית האינקה של דרום אמריקה."
בנוסף, הוא מזכיר מהם התנאים שהוא מזהה ליצירת כתב, תנאים שללא ספק התקיימו באנדים ובאזורים אחרים בעולם ומסביר כי "אילו ניתן להן די זמן, אולי היו החברות האלה חסרות הכתב מפתחות אותו בסופו של דבר בעצמן".
- הספר תורגם לעברית ע"י עתליה זילבר (הוצאת עם עובד, 2002). פרטי הספר בשפת המקור: Diamond, J. M., Guns, germs, and steel: the fates of human societies, New York: W.W. Norton, 1997.
במרחב של האנדים המרכזיים מ-3000 לפני הספירה והלאה הטקסטיל שימש כאמצעי להעברת מידע, מפה הדרך להמצאתו של הקיפו ברורה. כמו במסופוטמיה, גם באנדים תחילת התיעוד קשורה בחשבונאות ומשם החל הכתב להתפתח. הצורך הוא אבי ההמצאה, ואותו צורך היה קיים במסופוטמיה ובאנדים, ההמצאה ככל הנראה הייתה שונה. נראה כי קשה לנו לקבל את הקיפו ככתב כיוון שזהו מדיום תלת מימדי ולא דו מימדי כמו שהיינו מצפים מכתב, אך יתכן מאד כי הספרדים הגיעו באמצע פיתוחה של המצאה זו ואין לדעת לאן יכלה להתפתח ללא הכיבוש הספרדי. כל זה מוביל למסקנה כי לפחות לעניין מכשיר זה – החפץ הוא טקסט.
לקריאה נוספת:
Marcia Ascher and Robert Ascher, Mathematics of the Incas:Code of the Quipu, New York: Dover Publications, 1997.
Jeffrey Quilter and Gary Urton (eds.), Narrative Threads:Accounting and Recounting in Andean Khipu, Austin: University of Texas Press, 2002.
מפגש שביעי
יום חמישי, 19.1.12, חדר 2101
במפגש השביעי הציגה שרון חליפא-גואטה את מחקרה (שהינו מחקר בעשייה) אודות דמותו של הליאונטספלין מוילה אלבני. הליאונטספלין הוא טיפוס פיסולי יוצא דופן של דימוי גוף אדם עם ראש אריה שכולל אטריבוטים מגוונים: "המחקר הוביל אותי למסע גילוי של כתות, דתות, זרמים פילוסופיים והלכי מחשבה מן המאה השנייה והשלישית לספ"נ. הליאונטספלין מחובר בעיקר לדת המיתרס, שקיימות מעט מאד עדויות כתובות אודותיה (כמה קטעים כתובים פרגמנטריים ביותר) אולם הממצא החומרי הוא עשיר. החוקרים בחרו להיעזר בשיטות המגיעות מדיסציפלינת הארכיאולוגיה ותולדות האמנות, והצליחו להנהיר חלק גדול מאוד מהמידע האבוד – בעיקר הודות לממצא החומרי. מבט בעולם המאגיה והפילוסופיה אפשר לי ללמוד מקורות השפעה על הפסל, דבר שהוביל אותי למסקנה כי יצירה זו מהווה עדות לתהליך המונוטאיזם או ההנותאיזם (הנידון רבות בספרות, אך לצערי גם המומחים הגדולים בעולם אינם נוטים לפנות אל המידע החומרי)." ראשית, הציגה שרון את סוגיית חקר דת מיתרס. כאמור, למחקר זה חסרות עדויות כתובות ולכן בשלבים מוקדמים מאוד פונים החוקרים לעדויות חזותיות.
בקישור הבא ניתן לקרוא אודות דת המיתרס: https://docs.google.com/open?id=0B5V3BWe95paMY2ZmZWVlZWMtYzEyYS00MjE4LThjMWUtNjdmOWExNjdhN2Fi
לאחר מכן, הוצגה דמותו של הליאונטספלין, תוך התמקדות בגישה הטוענת כי מדובר בראש הפנתיאון המיתראי בשם סטורן או כרונוס. ככל הנראה, דת המיתרס הייתה נפוצה ופופולרית באימפריה הרומית של המאות ה-2-4. הכנסייה הנוצרית, ברגעי עלייתה, יצאה נגד דת זו, דבר שהתבטא גם בהשמדת פסלים רבים – דמות הליאונטספלין כללה אלמנטים מונוטאיסטים והנותאיסטים בשלב זה, ולכן בחרו הנוצרים "להילחם" בדימוי. נושא זה בולט בתיאורי הדמיאורגוס הכוזב בהצגתו את הליאונטספלין כדמותו של השטן. תיאור או ממצא חומרי של דמות השטן במאות ה-3-5, עשוי לאושש גישה זו, ויתכן כי גם העדר הממצא עשוי לשמש כעדות. בהמשך הדיון, עלו שאלות בנוגע לאופי הדואלי של התופעה באזורים אחרים בעולם. לסיום, עלתה שאלת התארוך: התשובה לשאלה זו הינה מורכבת למדי, עקב מאפיינים סגנוניים שונים.
את הפסל ניתן לראות בקישור הבא:
מקורות שהוזכרו במפגש:
- Franz V. M. Cumont, After life in Roman paganism: lectures delivered at Yale University on the Silliman Foundation, New York : Dover Publications, Repr. 1959 (Yale University press, C.1922).
- Jaime Alvar, Romanising oriental Gods: myth, salvation, and ethics in the cults of Cybele, Isis, and Mithras, (translator and editor: Richard Gordon), Leiden : Brill, 2008.
- Howard M. Jackson, The lion becomes man: the Gnostic leontomorphic creator and the Platonic tradition, Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1985.
- Macrobius, Commentary on the dream of Scipio, (translated with an introd. and notes by William Harris Stahl), New York: Columbia University Press, 1966.
- Porphyry, On the cave of the nymphs, (translated from the Greek by Thomas Taylor ; with an introduction by Kathleen Raine), Grand Rapids, Mich. : Phanes Press, 1991.
- Vermaseren, M. J, Corpus Inscriptionum et Monumentorum Religionis Mitheiacae, Vol II, Hagae: M.Nikhoff, 1956.
מפגש שמיני
יום שני, 20.2.12, אוסף מימן
