אדפטציה באמנויות: בין זמנים, תרבויות ומדיה

מתוך limudbchevruta

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

על הקבוצה

אדפטציה ופרשנות-מחדש הינן אינהרנטיות לעולם האמנות, הספרות, המוסיקה והמופע. כמעט כל מחקר העוסק באמנויות מפגיש את החוקר/ת עם עיבודים חוצי זמן, מקום ומדיה אמנותיים, לאורן של פרספקטיבות תרבותיות משתנות. בקבוצתנו, נבקש ליצור שיח בין תלמידי/ות מחקר ממגוון תחומים במטרה לחקור את תיאוריית האדפטציה ואת הפרקטיקות המגוונות שלה בשדה האמנויות ובחקר התרבות.
מושג האדפטציה שכיח בתחום הביולוגיה ומתאר אינטראקציה בין האורגניזם וסביבתו. במעבר לשיח האמנותי נבחן כיצד האדפטציה מהווה ביטוי לאינטראקציה בין היצירה לבין הסביבה והמדיום בו היא נוצרת; נחקור את האופנים בהם אדפטציה נוגעת במהותן של יצירות ושל תפישות-עולם משתנות; נשאל באילו צורות אנו נתקלים בה כחלק מתהליך המחקר ומהם האתגרים שלנו במפגש עם עיבוד של יצירה בתקופה שונה ו/או למדיום אחר. באמצעות קריאה בטקסטים נבחרים, הקבוצה תיצור תשתית תאורטית לדיון באדפטציה ובמושגים נלווים ורלוונטיים, כגון: אינטר-טקסטואליות, פרשנות, בין-תרבותיות, התקבלות ועוד. לאחר מכן, נבחן את ביטוייה המעשיים של אדפטציה למגוון אמנויות וטקסטים תרבותיים, במטרה לאפיין הן את השפה הייחודית לכל מדיום והן את מהותן המשתנה, או הנשמרת, של היצירות עצמן. חלק ממפגשי הקבוצה יוקדשו לעיון ודיון בעיבודן של יצירות נבחרות לאמנויות שונות, באופן שיאפשר לחברי/ות הקבוצה להחליף רעיונות ולרכוש כלים חדשים לעיון ביצירות על בסיס משותף.


מפגשי הקבוצה

מפגשי הקבוצה בסמסטר א' ייערכובימי חמישי, בשעה 14:30-12:30, אחת לשלושה שבועות:

  • מפגש ראשון: יום ב', ה- 16.11.2015. בשעה 10:30-9:00 (המפגש התקיים ביום ב' באופן חד-פעמי)
  • מפגש שני: יום ה', ה-10.12.2015 
  • מפגש שלישי: יום ה' ה- 31.12.2015 
  • מפגש רביעי: יום ה', ה- 28.1.2016 

מפגשי סמסטר ב' ייערכו בימי חמישי בשעה 15:00-17:00 במועדים הבאים:

  • מפגש ראשון: יום א' ה- 21.2.2016 בשעה 14:00-12:00 (המפגש התקיים במועד זה באופן חד פעמי)
  • מפגש שני: יום ה' ה- 31.3.2016 
  • מפגש שלישי: יום ה' ה- 14.4.2016
  • מפגש רביעי: יום ה' ה- 19.5.2015 
  • מפגש חמישי: יום ה' ה- 9.6.2016


המפגשים נערכים בבניין מנדל למדעי הרוח, קומה 5, חדר 520.

מפגש ראשון: 16.11.2015

מפגש זה הוקדש להיכרות בין משתתפי/ות הקבוצה, הצגה קצרה של נושאי מחקרינו והאופן בו הם נוגעים לאדפטציות מסוגים שונים בתחומי האמנויות.
                                                                                                                                                                                                                                        
לקראת מפגש זה, קראנו את הטקסט:
 Hutcheon, Linda. "Beginning to Theorize Adaptation: What? Who? Why? How? Where? When?", in: A Theory of Adaptation. New York: Routledge, 2006. 
ואת הסיפור "פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה" מאת חורחה לואיס בורחס, בתוך: בדיונות, תרגום: יורם ברונובסקי. בני ברק: עם עובד, 1998.
                                                                                                                                                                                                
בעקבות הקריאה, בחנו את האדפטציה כתוצר וכתהליך אמנותי; כאקט של שינוי ביצירות וטקסטים תרבותיים במעברם ממדיום למדיום וגם כתהליך של פרשנות והתקבלות. בהקשר זה, עמדנו על שני פנים של אדפטציה: האחד מגולם במאפייניה של היצירה עצמה, המדיום האמנותי שבו היא נוצרת והבחירות האמנותיות שנערכות במסגרתה. הפן השני תלוי בקורא/צופה/מאזין ובהקשר החדש שנוצר מתוך כל מפגש עם יצירה על רקע היסטורי, תרבותי ורגשי משתנה. בנוסף, שאלנו מהם התנאים שעל פיהם יצירה מאופיינת כאדפטציה בהשוואה למושגים קרובים, כמו: גרסה, תרגום, ביצוע, אינטרטקסטואליות וציטוט? האם ווריאציות קלות של שינוי הכרוכות בביצוע של יצירה (מוסיקלית או תאטרונית), מהוות אדפטציה? ואם כל ביצוע פרטני של יצירה ייחשב כאדפטציה, האם המושג הזה יכול להיות אפקטיבי ומשמעותי? אילו תנאים צריכים להתקיים כדי לאפיין יצירה כאדפטציה לעומת מונחים שכנים, ומהם האמצעים האמנותיים והפרשניים האופייניים לה? נגענו בתהליך המשמוע שאדפטציות כרוכות בו וב"קורא האידיאלי" שאליו מכוונות יצירות מחודשות. אם הקורא אינו מודע למימד האדפטציה או האינטרטקסטואליות, האם היצירה עומדת בפני עצמה? האם היותה של יצירה אדפטציה - מעלה את ערכה האמנותי? ובמה מתאפיין ערך אמנותי זה לעומת הערך הכלכלי (אליו מתייחסת האטצ'ן במאמרה) ביצירות המתבססות על יצירות קודמות? 
לאחר שהצפנו חלק מן הסוגיות והמושגים הרלוונטיים בהקשר לתאוריית האדפטציה באמנויות, המפגשים הבאים של הקבוצה יוקדשו למיפוי ודיוק של השאלות והמושגים הללו ולהיכרות עם ביטוייהם במגוון מדיה וז'אנרים.  
 
במפגש זה השתתפו: שלומית כהן סקלי, אלינה מלצר, אורי יעקב, עדי בורטמן, שחר ליבנה, אולי מנחם, אחינעם אלדובי ושני נבון.

מפגש שני 10.12.2015

לקראת המפגש השני קראנו את הטקטסים:

דרווין, צארלס,  "הבירור הטבעי או הישארות המסוגלים ביותר" מוצא המינים, תרגום: שאול אדלר, הוצאת מוסד ביאליק 1960

Holub, Robert C. "The major theorists"  in Reception Theory- a critical introduction Methuen, London and New York, 1984

בדיון התמקדנו באדפטציות על פני זמן. בחנו את האנלוגיה למושג האדפטציה הביולוגית – מה ביצירה 'שורד' והופך אותה ליצירה הנושאת אדפטציות רבות לעומת יצירות 'נכחדות' שלא עוברות אל זמן ומקום אחר. לאור תיאוריו
ההתקבלות של יאוס ואיזר בדקנו כיצד מושגי הקורא האידאלי ואופק הציפיות משפיעים על האופן שבו אנו מבינים את תהליך האדפטציה. מחד האדפטציה 'משמרת' את היצירה במציאות החדשה והמשתנה בכך שהיא לוקחת בחשבון שינויים אפשריים באופק הציפיות או בערכים ובתפישות החברתיות שהנמען מגיע איתם אל היצירה ובכך חותרת להביא את 'אותה יצירה' בפני קהל משתנה. מאידך ראינו את האדפטציה כמנגנון המבליט את השינוי בתפישות ובציפיות הנמען על פני תקופות שונות ומתוך כך יוצר מפגש ושיח בין היצירה המקורית למאוחרת יותר – בין ערכי התקופה של היצירה המקורית לבין ערכי התקופה בה היצירה נקראת או מוצגת מחדש. מבחינה זו אדפטציות מספקות מקרה מבחן מעניין לאופן שבו יצירת אומנות מוזנת מהסביבה ומשפיעה עליה במקביל. הבחנו בין 'אדטפטציה אינסטרומנטלית' הרואה את היצירה המוקדמת כמצע לאמירה עצמאית שאינה תלויה ביצירה המוקדמת ואינה מאירה בחזרה את היצירה המקורית, לבין אדפטציה דיאלוגית שמטרתה היא יצירת דיאלוג בין תפישות עולם וקריאות ערכיות שונות. ברוח רעיון 'המשמעות היא בשימוש' של ויטגנשטיין ודבריו של בורחס על הדו-כיווניות של המטאפורה הצענו לראות את התהליך האדפטיבי כהליך דו כיווני שבו האדפטציה המאוחרת מאירה ומשנה את מובנה של היצירה הראשונית לאור המשמעות החדשה שהיא חושפת בה.(עד כדי כך שלעיתים אדפטציה אחת 'משתלטת' על היצירה המקורית והופכת להיות מזוהה איתה) טענו שאדפטציה היא פרקטיקה אומנותית המכניסה באופן מודע שינוי ביצירה הראשונית כדי לעורר את הדיאלוג בינהן. שאלנו על הצורך בהפניית תשומת הלב של הנמען לעובדה שמדובר באדפטציה בכדי לעורר את הדיאלוג הזה – האם היצירה המעובדת צריכה להצהיר על עצמה כזו (באמצעים פנים יצירתיים) בכדי ליצר את הדיאלוג או שמא הוא יכול להתקיים רק במרחב שבין היצירה לנמען שלה. התייחסנו גם למושג הווריאציות על סיפור בתחום הטיפול הפסיכולוגי (חיים עומר ונחי אלון) והצענו לראות באדפטציות על יצירה ניסיונות תרבותיים להגמיש ולהרחיב את מנעד ההתמודדות עם תמות תרבותיות חוזרות.

מפגש שלישי 31.12.2015

במפגש זה בחנו פרקטיקות והתקבלות של אדפטציה ואת המאפיינים האסתטיים והאתיים שלה במעבר בין-תרבותי. קראנו את הטקסטים:
Sugiyama, Michelle Scalise. "Cultural Variation is Part of Human Nature" in: Evolution, Literature and Film. Boid, Brian; Caroll, Joseph; Gottschall, Jonathan (eds). New York: Columbia University Press (2010). Pp. 483-490.
 
Richter, Virginia. "Authenticity" in: Transcultural English Studies: Theories, Fictions, Realities. Helff, Sissy, Schulze-Engler, Frank (eds). New York: Rodopi, (2009). Pp. 59-74.
 
פתחנו בדיון קצר על האופנים שבהם התרבות הרומית אימצה והכילה את זו היוונית, בתחום התאטרון בעיקר (ובתחומים רבים נוספים). מצאנו שאדפטציה בין-תרבותית זו התבססה על הרחבה של מאפיינים עלילתיים כלליים ודמויות-בסיס, כמו גם על צמצום במאפיינים אקטואליים וספציפיים. הרומים עיבדו את הדראמה היוונית באמצעות מיצוי של המכנה המשותף הרחב ביותר והשלד העלילתי הבסיסי ביותר– במטרה ליצור קודים תרבותיים וחברתיים מזוהים ונגישים, חדשים ומוכרים בו בזמן. לאור זאת, בחנו את האדפטציה כמנגנון של הטמעה תרבותית, ניכוס תרבותי, יצירת מכנה משותף וכאקט של שינוי מהותי באופי ובתוכן של היצירות המקוריות, בד בבד לשימור של חלק ממאפייניהן.
את המתחים, והדיאלוגים, המתקיימים על הציר שבין האוניברסאלי לפרטיקולארי באדפטציות בין-תרבותיות, המשכנו לבחון דרך מאמרה של מישל סקאליס סוגיאמה העוסק במחקר האנתרופולוגי של לינדה בוהנן בשבט הטיב באפריקה. במסגרת מחקרה בניגריה, בוהנן סיפרה לחברי/ות השבט את סיפורו של המלט מאת שייקספיר ודיווחה על פרשנות השבט למחזה. מחקרה של בוהנן מאיר, מחד, את העובדה שתרבויות מגוונות מתייחסות באופן שונה לחלוטין לנושאים שנחשבים "אוניברסאליים" ביצירה (מושג הנקמה, למשל)  – וכי למעשה ההקשר הפרטיקולארי מפקיע את האוניברסליות מתוכן. מאידך, טוענת סוגיאמה, עדיין אפשר למצות משמעויות וחוויות אנושיות "אוניברסאליות" מפענוח ומשמוע של יצירות ונרטיבים בהתאם לתרבות ולתפיסת-עולם משתנה. בהתבסס על הדיון במתחים האמורים לעיל, עיינו בעיבודו של המלט לסרט המצויר מלך האריות של אולפני דיסני והאופן בו קריאות מערביות-לא-מערביות של המחזה הקאנוני הפכו פופולאריות לאחר פרסום מחקרה של בוהנן ב-1966. צפינו בקטע מתוך ההפקה הבימתית למלך האריות בבימוי ג'ולי טיימור (1997) ודנו בשאלה מדוע המחזמר שממקם את גלגולו זה של המלט בערבות אפריקה, זכה להצלחה רבה באירופה אך נכשל בהצגותיו באפריקה בשנת 2007? שאלנו מה "המעבר" לאפריקה עושה ליצירה המקורית? ומה הערך האמנותי והאתי שאדפטציה מסוג זה טומנת בחובה?
בהקשר זה, צפינו גם בראיון עם יוצרות ההצגה "איש לא חשוב" – אדפטציה ישראלית למחזה איראני עכשווי מאת סאעיף דיוואן, בבימוי לי לוריאן (תאטרון תמונע, 2015). עמדנו על ההבדל שבין נטיית המראיינת לתייג את מוצאו האיראני של המחזה במידה של פליאה ופרובוקציה, לעומת היוצרת שציינה כי הבחירה במחזה האיראני נשענת על סטריאוטיפים ותפיסות-תרבותיות ופוליטיות מקומיות שבכוונתה להציף בכדי ליצור הן דיאלוג פנימי בחברה הישראלית והן מפגש עם ה"אחר" האיראני. בהקשר זה דיברנו על 'תיוג' ו"פטישיזם" של יצירות בהתבסס על מקורן ומוצאן התרבותי (כפי שנידון גם במאמרה של ריכטר על "אותנטיות"). מאידך, דנו ביכולתה של אדפטציה בין-תרבותית ליצור דיאלוג ומפגש בין זירות פוליטיות, דתיות וחברתיות שונות. לסיכום, שוחחנו על מורכבותו של פרויקט "Globe to Globe" המסייר מזה שנתיים עם הפקת המחזה המלט במטרה להציגו בכל מקום בעולם.
בסיום המפגש נגענו באדפטציות בתחומי ה"תת-תרבות" (subculture) כאדפטציות שכיחות ומשמעותיות. כדוגמה לאדפטציה מסוג זה, צפינו בקטע מתוך הבלט אגם הברבורים בבימוי הכוראוגרף מת'יו בורן ובביצוע של רקדנים גברים בלבד. נעלינו כי אדפטציות אלה מזמינות, מצד אחד, דיאלוג פנימי בין התרבות הרחבה יותר לבין תת-תרבויות שהיא מכילה בתוכה. נוסף על כך,  ציינו כי תת-תרבויות חולשות לעיתים על גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים ויכולות לתפקד למעשה כפריזמה רחבה וגלובלית יותר. 

מפגש רביעי 28.1.2016

המפגש הרביעי הוקדש למעברים ממדיום למדיום. קראנו את מאמרו של Thomas M. Leitch:

Twelve Fallacies in Contemporary Adaptation Theory"

עמדנו שוב על הצורך למצוא ביטוי אחר ליחס המתבקש בין היצירה המקורית לבין היצירה המאוחרת המתכתבת איתה – מושג שיחליף את הדיון על הנאמנות של האדפטציה ליצירה המקורית, ובכל זאת יבטא את הקשר ההכרחי המתקיים בהם (זיקה שלעיתים מתקיימת רק בשל שם היצירה המזמינה אותנו לחוות אותה דרך היצירה האחרת המוכרת לנו יותר).

שאלנו על האפשרות והקושי לזהות את המהלך האדפטיבי שנעשה לאור חוסר ההיכרות שקיים פעמים רבות עם המדיה החדשה אליה עובדה היצירה ומתוך כך על האפקטיביות של ההליך האדפטיבי – האם הוא מצליח ליצר מפגש או דיון בין השדות השונים (בדומה לאדפטציות בין תרבותיות) או שיש פה בעיקר מימד של תרגום, חופשי יותר או פחות, של היצירה לשדה אומנותי אחר. מהכיוון הנגדי שאלנו על האפשרות של האדפטציה לספק עבורנו פתח להבנת המדיה החדשה, הפחות מוכר ת– דווקא בשל ההיכרות עם היצירה המקורית. – במקרה כזה היצירה היא שמספקת מעין 'קריאת כיוון' לפיענוח המימוש החדש שלה.

ניסנו גם לעמוד על מקומו של הטקסט כחיוני להליך האדפטציה ולהבין באיזה אופן הוא נשאר נוכח גם כאשר המדיה החדשה 'מופשטת' יותר.


מפגש חמישי 21.2.2016

במפגש הפתיחה של סמסטר ב', התכבדנו לארח את פרופ' דוד פישלוב מן החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. לקראת המפגש קראנו את מאמרו:
Dialogues with/and Great Books: With Some Serious Reflections on Robinson Crusoe

המאמר, המציג את מונח ה"דיאלוג" שמתקיים בין יצירות ספרות ואת הפוטנציאל שביישום מונח זה לעומת מושגים דומים (אך גם שונים באופן מהותי) כגון אינטר-טקסטואליות או אדפטציה, היווה בסיס לדיון במפגש. לאחר התוודעות למונח הדיאלוג, בחנו את עיבודו והתקבלותו של רומן קנוני על פני תקופות שונות ובאמצעי מדיה מגוונים. פרופ' פישלוב הציג בפנינו את פרנקנשטיין של מארי שלי, כדוגמה לסוגיות הנוגעות למעמד קנוני של יצירה ויחסי הגומלין בין מעמד זה לאדפטציות. מצאנו שבמקרה זה, כבמקרים רבים נוספים – אפשרי שהאדפטציות הרבות של היצירה זיכו אותה לבסוף במעמד קנוני, ולא שמעמד קנוני אפריורי בהכרח מזכה יצירה בשלל עיבודים ועיונים מחודשים.
עקבנו אחר האופן בו סיפורו של פרנקנשטיין מיוצג ומשתנה לאורך המאה ה-20, בהתאם לתפיסות התקבלות משתנות, הקשרים היסטוריים רלוונטיים ובעיקר התפתחותו של הקולנוע כמדיום שמאפשר ייצוג ייחודי ומשמעותי ליצירה הספרותית. עמדנו על בחירות נרטיביות וויזואליות בעיבודים נבחרים ובחנו את האופן בו אדפטציות מסוימות "מתרחקות" או "מתקרבות" למקור.
פרופ' פישלוב הציג בפנינו את "מודל זנב הסוס" המתאר את מערכת ההשפעות וההשראות ההדדיות המתקיימות בין מקור מעובד-לעיבודים שלו ועמדנו על הקשרים המשמעותיים שמתקיימים גם בין אדפטציות-לאדפטציות אחרות (ולא רק בינן למקור הראשון) – כפי שמתבטא במודל. גם בהקשר זה, דנו בתפקידן המשמעותי של אדפטציות בקיבוע הטקסט המקורי בקאנון, כאמצעי של הנכחה בשדה הספרותי, האמנותי והתרבותי. ולאור זאת, עיינו מחדש באנלוגיה המתקיימת בין אדפטציה בתחומי האמנויות ובזירה התרבותית, לבין המונח הביולוגי שנובע מתורת האבולוציה הדרוויניסטית. בתוך כך, הפרדנו בין יסודות הכרחיים (דטרמיניסטיים) במעבר של יצירה על פני זמן, תרבות ומדיום לבין יסודות אופציונאליים – המחדדים סוגיות של בחירה אמנותית בפרקטיקות של אדפטציה.

  • תודתנו הרבה נתונה לפרופ' פישלוב על שהקדיש לנו מזמנו והעשיר את דיוננו במחקרו. וכן לשחר ליבנה, חברת הקבוצה, שארגנה את המפגש.


מפגש שישי (14.4.2016)

במפגש זה, הוצג מחקרה של אלינה מלצר "כל הבמה עולם: מטא-תאטרון כמופע קוסמולוגי במחזות שייקספיר ובעיבודם לבמה ולמסך". עיינו במבנה יחסי ההכלה המטא-תאטרוניים במחזה המלט והודגם האופן בו מבנה דרמטי זה קשור בתפיסה הקוסמולוגית הקדם מודרנית. בהתבסס על המבנים המשותפים לקוסמולוגיה ואמצעי המטא-תאטרון ביצירה השייקספירית, הצבענו על אמצעי פענוח וקליטה הכרוכים בהבנת המבנה הדרמטי ובמשמוע תפיסת העולם הרווחת כאחד. לאחר עיון במחזה ובקוסמולוגיה בהקשרן המקורי, אלינה הציגה מספר פרקטיקות של אדפטציה שעוברים אמצעי המטא-תאטרון השייקספיריים לאורן של תפיסות עולם משתנות. בהיעדרה של תשתית אונטולוגית אחידה ומוסדרת (כמו זו של התפיסה הקדם-מודרנית), ניכר כי המבנים הדרמטיים האמורים משתנים בהתאם ומתאפיינים בייצוגים כאוטיים, בחציית גבולות בין המדומה לממשי ובהיפוכי הסדר של יחסי ההכלה המקוריים. פרשנויות חדשות אלה מבקשות לעורר דפוסי פענוח שונים בתכלית מאלו המקוריים, או שאינם מאפשרים פענוח חד-משמעי כלל. ככאלה, מבנים מטא-תאטרוניים, הן בהקשרם המקורי והן בהקשרים החדשים שבהם הוא עובר אדפטציה, הנם אמצעים מייצגים של תפיסות עולם מכוננות, באופן מימטי יותר משנהוג לייחס להם.



מפגש שביעי (10.5.2016)

בחלקו הראשון של המפגש הציגה שלומית כהן סקלי את מחקרה הדן במקרים משפטיים אמיתיים שהתגלגלו אל במת התיאטרון. דרך מקרים אלו נבחנת מערכת היחסים המתקיימת בין עולם המשפט לעולם התיאטרון והאופן שבו שני סוגי שיח אלו מקיימים ביניהם דיאלוג, ועל פי רוב מאבק, על עיצוב השיח החברתי והנורמות המכוננות אותו.
דנו באופן שבו מופעי התיאטרון במקרים הללו מהווים אדפטציה לדיון המשפטי שקדם להם – הם מעבירים את הדיון משדה שיח אחד לשדה שיח אחר. עמדנו על כוחה המיוחד של האדטפציה במקרה זה שכן, ע"פ טענת המחקר של

שלומית, המופעים מבקשים לערער ולהפקיע מידי המערכת המשפטית את כוחה הבלעדי בקביעת האמת וביצור הצדק. הם מבקשים להציע הליך אחר – המחויב לקודים ואתיקה אחרים וזאת מתוך הנחה כי במעשה הזה הם מתקנים עוולה שנעשתה. שלומית מציעה לראות במופעים הללו לא רק נקיטת עמדה ביקורתית כנגד המערכת המשפטית או כנגד קביעתה במקרה מסוים אלא הפקעה של הסמכות מן המערכת המשפטית והצעה של מערכת חלופית ללקיחת אחריות ציבורית. בדיון על אדפטציות השאלה של עדיפות המדיום החדש היא שאלה רלוונטית – באיזה אופן האדפטציה מאפשרת לפתוח משהו חדש ביצירה – הדבר הזה ברור בהבדל שבין השיח המשפטי לשיח התיאטרוני. על פי רוב, האדפטציה מחדדת את יחודו של המדיום החדש. במקרה של המעבר מהזירה המשפטית לזירה התיאטרונית שלומית מזהה את ההיבט הטקסי של התיאטרון כייחוד זה. המדיום התיאטרוני מציע אופי ייחודי של דיון הנשען בראש ובראשונה על האפשרות של התיאטרון לפעול כטקס וככזה להוות פעולה ממשית במציאות. היא מציעה לראות במופעים הללו טקסים של תיקון משום שהם משתמשים בזירה התיאטרונית כמקום ללקיחת אחריות ציבורית בו הקהילה מכירה בעוול שנעשה בה ומתקנת אותו בדרכה. מופעים אלו מהווים, להבנתה, את פעולת התיקון עצמה. האדפטציה אם כן משמשת כאן באופן שמבקש להבחין, להתנתק, לערער את "היצירה המקורית" ולא ליצור גשר, כפי שראינו במקרים אחרים. כמקרה בוחן דנו במופע שימוע של רננה רז המוצג בימים אלו והמהווה "אירוע האזנה מחדש" לשימוע שנערך למורה אדם ורטה בעקבות תלונה של תלמידתו על התבטאויותיו בכיתה. המופע מציב דוגמאות מעניינות לאופן שבו הצורה התיאטרונית חושפת רבדים שונים בדיון שהתקיים ומערבת את הקהל באופן המחייב אותו לנקוט עמדה ביחס לדיון המוצג בפניו.


מפגש שמיני (9.6.2016)

חברי/ות הקבוצה

שלומית כהן-סקלי

תלמידת מחקר בחוג ללימודי התאטרון. מחקרה "טקסים משובשים: משפט, תיאטרון ובעיית הייצוג" עוסק במקרים משפטיים אמיתיים שעובדו למופעי תיאטרון ובוחן את האופן שבו השיח המשפטי והשיח התיאטרוני מנהלים בניהם מאבק כמוסדות מעצבי חברה. (המחקר נערך בהנחיית פרופ יהודה מוראלי וד"ר ז'נט מלכין מהחוג ללימודי התאטרון)


אלינה מלצר

תלמידת מחקר בחוג ללימודי התאטרון ובתכנית הדוקטורנטים המצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה "כל הבמה עולם: מטא-תאטרון כמופע קוסמולוגי במחזות שייקספיר ובעיבודם לבמה ולמסך" עוסק במבנים דרמטיים במחזות שייקספיר כמימוש פרפורמטיבי של קוסמולוגיה קדם-מודרנית ובוחן את פרשנויותיהם בעיבודים מאוחרים יותר, לאורן של תפיסות עולם משתנות. (המחקר נערך בהנחיית פרופ' צחי זמיר וד"ר ז'נט מלכין)


עדי בורטמן

תלמידת מחקר בחוג למוסיקולוגיה ובמסגרת התכנית לדוקטורנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה "ההיסטוריה של הקנאה בראי האופרה האיטלקית במאה ה-19" מבקש למפות את ההיסטוריה של רגש הקנאה (jealousy) באיטליה של המאה ה-19 באמצעות בחינת המדיום התרבותי של האופרה האיטלקית (בהנחיית פרופ' רות הכהן).


אורי יעקב

תלמיד מחקר בחוג למוסיקולוגיה ובתכנית לדוקטורנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים.


שחר ליבנה

תלמידת מחקר בחוג לספרות כללית והשוואתית ובתכנית לדוקטורנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקרת שירת חלומות ואת ז'אנר החלומות-חזיונות (dream visions) במאה ה-14 באיטליה ובאנגליה (בהנחיית ד"ר גור זק).


אולי מנחם-שר

תלמידת מחקר בחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן. מחקרה "התיאטרון כבית מדרש-בחינת קיומם של כלים ׳בית מדרשיים׳ בתיאטרון הישראלי הניסיוני המבוסס על טקסטים מן התלמוד" עוסק בניתוח הצגות המבוססות על הטקסט התלמודי, בוחן את המעבר מהדף התלמודי, הדו ממדי, לבימת התיאטרון, ואת הפרשנות הניתנת לטקסט הקדום. (המחקר נערך בהנחיית פרופ׳ יהושע אלקולומברה וד״ר שרון אהרונסון-להבי)


אחינעם אלדובי

תלמידת מוסמך בחוג ללימודי התאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים.


שני נבון

תלמידת מוסמך במדור ללימודים רומאניים ולטינו-אמריקאיים ובמסגרת בית-ספר מנדל למדעי הרוח.


                                                           

ליצירת קשר והצטרפות לקבוצה

אלינה מלצר: alina.meltzer@mail.huji.ac.il

שלומית כהן-סקלי: shbenm@gmail.com


Adaptation in the Arts

Adaptation and re-interpretation are inherent to the realms of art, literature, music and performance. Nearly every art-oriented research confronts us with interpretations that move across time, place
and media. In our group, we wish to conduct a dialogue between research students from different fields, exploring the concept of adaptation and the variety of its practices. The concept of adaptation is common in biology, where it pertains to the interaction between an organism and its environment. In its shift to the artistic discourse, we will examine various forms of adaptation and the theoretical questions they raise: How does adaptation translate a piece into a different artistic language and under which conditions does it become an independent artistic creation? Does a work of art have a core that is, or should be, preserved throughout the changes it undergoes? How does adaptation to another medium differ from adaptation within the same medium? And how does the attitude toward adaptation, by artists as well as society at large, relate to cultural and political contexts? The analysis of adaptation will involve related theoretical concepts, such as inter-textuality, interpretation, multiculturalism and reception theory. By examining works of art that exemplify adaptation we hope to deepen our understanding with respect to the aforementioned  questions, and expect this workshop to provide participants with new conceptual tools that can be applied in their own research

:For further information please contact
Shlomit Cohen-Skali:  shbenm@gmail.com
כלים אישיים